|
|
אהרון ברנע [צילום: בוצ´צ´ו]
|
|
|
|
|
"אולפן שישי", כדרכו, יצא לדרך ברב-שיח פטפטני פסקני של כתבים פרשנים, פטפטת שיש לה פונקציה: אורכה אלסטי, וכאשר אין ליומן מספיק כתבות אפשר למשוך אותה כמידת הצורך ולמלא את החלל.
ערוץ 10 נראה בתחילה דינמי: לאולפן הובא עו"ד יהושע רזניק, בעבר משנה לפרקליט המדינה, והשיחה אתו התקיימה לאחר הצגת חומר לכאורה חדש; חברתה של המתלוננת המכונה "א' מבית הנשיא" אישרה בראיון טלפוני כי אכן (כפי שנמסר כבר פעמים רבות) היא נחקרה במשטרה ולא אישרה קטע מסוים בגירסתה של א'. על הסקופ שפך רזניק צוננים ("אני לא מתעלף"), אך דבריו בכללותם היו מעניינים, בעיקר מפני שהתבטאויותיו על קטעים מסויימים בפעילותו של היועץ מזוז היו חריפות.
המשך ההשוואה בין שני הערוצים הצטייר כקרב צמוד של כמעט ואקום נגד כמעט ואקום, עם יתרון קל לערוץ 2 בשלב עירור הציפיות, יתרון שנגוז למראה מין כתבת דיוקן חד-צדדית שתוזכר מיד להלן. שאר אברי ההשוואה שידרו בעיקר מסר של עונת מלפפונים.
ערוץ 2
רינו צרור מבקר ברמת הגולן - נושא חשוב ולא מעניין, ובפסגתו שיחה עם יהודה הראל ממרום גולן, שחושב שלא יקרה בצפון שום דבר דרמטי, אבל מודה שלפעמים הוא טועה; בהמשך קיבלנו פגישה עם שוקי ויטה, בכיר באוצר, שהוצגה כ"הצצה נדירה" אל רשות המיסים. שום נדירה ושום בטיח; ויטה, שמונה לכהונת הממונה על הכנסות המדינה ומינויו עוכב משום שחוקרים חשדות נגדו על הקלות מס למיליארדרים, זכה לכתבה אוהדת במיוחד, תמוהה, מבלי שיסופק לצופים שמץ מושג אם מוצדק להצטרף אל האהדה או לא.
ערוץ 10
המשך היומן של דרוקר את שלח נגע ביישום המלצות וינוגרד. גם כאן הומחש שלא כל החשוב גם מעניין. אמצעי ההמחשה: ראיון צחיח עם ראש ועדת היישום, אמנון ליפקין-שחק. אחר כך גלש היומן להנחה שאין בין הצופים אנשים מבוגרים מגיל בר-מצווה, כאשר כתב חמור סבר התייצב מול המצלמה ובפיו הגילוי שמקרי רצח לא מפוענחים הם טרגדיה. גוף הכתבה הורכב בעיקר מראיונות עם קרובי נרצחים, אנשים שמוצדק לחוש סימפטיה כלפיהם אך עמדתם לגמרי צפויה.
לבסוף כיכב דב גילהר הוותיק, עם טענה מפוקפקת (מגובה ב"דעות של מומחים לכושר גופני") לפיה הילדים הישראלים של פעם, אלה ששיחקו תופסת או כדורגל ("סטנגה") ברחוב, היו יותר בכושר מילדי ימינו המנוונים, שאפילו לא שמעו על סטנגה. התיאוריה הוצבה כתירוץ להבאת צילומים של ילדים שהולכים למכוני כושר, הפלא ופלא, מתאמנים כמו גדולים, תוך הבעת זעזוע משועשע מהתופעה. בקיצור: תפלות מוחלטת.
