שרונה עמוסי תבעה את מנחם מור בבית המשפט לתביעות קטנות ברחובות לאחר שלדבריה, כלבו תקף את כלבה בחודש מאי 2005 וגרם לו לאיבוד הכרה. האירוע התרחש כשבנה טייל עם הכלב שהיה קשור לרצועה. כלבו של הנתבע נתפס כעבור יומיים וזוהה על-ידי וטרינר הודות לשבב שנשא. לטענת עמוסי, עובד רכבת ונהג מונית היו עדים לתקיפה וזיהו את הכלב. היא ביקשה את עלות הטיפולים הרפואיים שעבר הכלב ואת שוויו אם לא ישרוד.
בכתב ההגנה טען מור, שהכלב נמסר לאדם אחר שנה לפני המקרה וזה התחייב להסיר את השבב, אך לא עשה כן. לדבריו, הכלב ננטש ובמקרה הגיע למקום האירוע כעבור יומיים ונתפס למרות שלא נשך אף אחד. "הכלב שלי היה שקט ורגוע ואינו מתאים לפרופיל של הכלב התוקף". אשתו של הנתבע העידה בדיון שכלבם נמסר לשכן והם לא הצליחו לאתר אותו. הנתבע ביקש לדחות את התביעה ולחייב את התובעת בהוצאות משפט.
בפסק דין שניתן בחודש שעבר, בהעדר הצדדים, דחתה השופטת לבנה צבר, את התביעה לאחר שלא הוכח שכלבו של הנתבע נשך את כלבה של התובעת. לפנים משורת הדין לא חייבה השופטת צבר את התובעת בהוצאות משפט. בפסק הדין תהתה השופטת מדוע התובעת לא מצאה לנכון להעיד את עובד הרכבת ונהג המונית שהיו עדים לדבריה, לתקיפה ועוד יותר הופתעה מכך שלא העידה את בנה שטייל עם הכלב כשננשך.
"משלא הייתה התובעת עצמה עדה לתקיפה, אזי כל הטענות שהיא טוענת הן עדות מפי השמועה. עדות זאת אינה קבילה. פתוחה הייתה הדרך בפני התובעת להעיד את מי שכן ראה את אקט התקיפה, ואולם התובעת לא הזמינה איש להעיד בעניין זה. אין בידי לקבל את טענת התובעת לפיה לא הביאה עדים בשל כך שנעשה ניסיון לסיים את התיק מחוץ לכותלי בית המשפט. משכשל הניסיון ולא צלח, היה עליה לדאוג לכך שעדיה יתייצבו בבית המשפט".
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
