שבוע בדיוק עבר מהפרק הראשון של "אמא יקרה לי", ששודר בערוץ 10 מול הפרק הראשון של "עד קצה העולם" בערוץ 2 והינה, עינת ארליך, בפרק השני של "עד קצה העולם" לוקחת אותנו לא הרחק, אלא בדיוק לאותה הנקודה בה נטשנו את מיקי חיימוביץ' בשבוע שעבר.
זה עולם קטן מאוד, מסתבר. שוב דרום אמריקה, שוב אימוץ תינוק שנולד למשפחה עניה ולגורל אכזר (כנראה), שוב דוקו-דרמה שמובלת על-ידי מנחה, שוב עוני שמצטלם טוב, שוב התחקות אחר הנקודה הישראלית מתחת לסימן השאלה המוסרי תחתיו דרים כל יושבי הכפר הגלובלי.
עד כאן הדמיון בין התוכניות, ומכאן - השוני. ארליך מובילה על חיימוביץ' בכמה וכמה נקודות. כמי שאינה חוקרת את הרגש האימהי אלא את הסיפורים האנושיים של הכלכלה הגלובלית, היא יכולה להביא, בקור רוח יחסי, סיפור מפתיע: שרון, גבר בן 33, מחליט, בעקבות צפיה ביתומי הצונאמי, להציל נפש אחת בעולם. המדינה היחידה שמאפשרת לגבר להפוך ל"אב חד הורי" היא גוואטמלה. אחרי המתנה מתוחה של שנה ושלושה חודשים הוא נוסע לשם בחברת אמו האסרטיבית וכמקובל, גם עם צוות טלוויזיה.
בהנחה שבישראל לא משולמים סכומי עתק למצטלמים, סיבת החשיפה של "האזרח הקטן שאינו טאלנט" נותרת מסתורית. מה מביא אנשים לחלוק את רגעיהם האינטימים, הקריטים, את צפונות נפשם - עם מיליוני צופים? הקושי של האדם המערבי להתמודד עם אנונימיות הוא נושא לדוקודרמה בפני עצמו, אבל במקרה שלפנינו, הסיבה לחשיפה הגיונית: שרון מבקש לשמש דוגמה לגברים אחרים ולהוקיע את הממסד שמקשה על גברים רווקים המעוניינים לאמץ ילד הרבה יותר משהוא מקשה על נשים שמעוניינות בכך.
לפחות ממבטו השטחי של הצופה נראה שהאב הטרי והרגיש הוא הורה כשיר לפחות, אם לא יותר, מהמתחרָה של השבוע שעבר. יתכן שדווקא היעדרו של הדחף האימהי מאפשר לו לשים את הילד בראש מעייניו: ברגע בו הוא נפגש לראשונה עם מי שיהיה בנו הוא אפילו מהין לנסות ולגרש את הצלם (על הריאקשן המיותר של ארליך מוחה דמעה לא ויתרו לנו).
האב מיטיב לנסח את עמדתו בשיחת טלפון עם אחד מחבריו בישראל: "מה, עוד מסיבה? עוד כונפה? לא צריך. אני והילד. גמרנו את הסיפור. די, משפחה, מתמסדים". זהו סיפורה, אם כן, של המשפחה הישראלית החדשה שמוכנה לוותר על הדרינקים, על הסטוצים ואפילו על הזוגיות, אבל בשום אופן לא על ברית מילה, על דץ ודצה ועל במבה: התינוק הגוואטמלי מקבל את שלושתם עוד לפני שעזב את מולדתו. לישראל, אגב, הוא מגיע לבסוף רק בזכות לחץ במשרד הפנים שהפעיל האב, שהשותף שלו חבר של מיקה בשן שהיא הבת של מודעי. מאלמוניות וחוסר כל הועבר התינוק לחיקה החם של הישראליות המקושרת. המילה "פרוטקציה" נטענת מחדש במשמעותה המקורית: הגנה.
לפי כללי הספר, יוצא צוות הצילום לקבל את "הצד השני של הסיפור": לכפרים הדלים, מקורם של אלפי הילדים הנמכרים לאימוץ תמורת חופן אורז ושעועית בשעה שלמנהלי בתי היתומים משלמים ההורים מאמצים עשרות אלפי דולרים.
בסיור מתבקשות נשים שמכרו את תינוקן - יש להקפיד בהקשר הזה על השימוש ב"מכרו" ולא ב"מסרו" - לענות לשאלה הטלוויזיונית הנצחית "איך אתה מרגיש עכשיו?". התשובות זהות, כנועות, חסרות משמעות מול עובדות החיים: "אני עצובה אבל גם שמחה. יהיו לו חיים טובים יותר ממה שהיו לי/ממה שיכולתי לתת לו". התוכנית מצטרפת לאמביוולנטיות הזאת בסדרת קאטים בין תינוקות רעבים בכפר לבין התפנוקים להם זוכה התינוק המאומץ. אבל האפקט המושג הוא הפוך מהמצופה: אנחנו לא מרחמים על אלו שנשארו מאחור, אלא מבינים שפשוט, ככה זה. שרירות הגורל חזקה מהפער החברתי. כשארליך שואלת, בסוף התוכנית, "מי לעזאזל הוא הטוב או הרע בסיפור הזה?" לנו כבר ברור שהשאלה עצמה אינה רלוונטית.
סמיכות התוכניות שנושאן זהה, פחות משהיא מעידה על צרות חשיבה, היא מעידה על-כך שיחסי ביולוגיה-כלכלה-אתיקה הם המרכזיים ביותר בניסיוננו להבין או להבין מחדש את העולם בו אנחנו חיים: עולם חדש, מקושקש.
מפה לשם, החיסרון המרכזי של הסדרה שרקחה עינת ארליך היוצרת והעורכת הוא עינת ארליך המנחה. לא שהיא עושה עבודה רעה, היא פשוט עושה עבודה מיותרת.