שמה של התוכנית החדשה של גיל חובב, "מצעד האוכל הישראלי", שמטרת העל שלה היא לבחור את המנה הישראלית ביותר, מעורר ציפיות לקטעי קאלט עם מוצרי מזון: קינוחים פרווה, קפה שהתבשל על גזייה בתוך קופסת שימורים של מלפפון חמוץ, תפוחי אדמה בצבע צהוב זוהר מהמטבח הצה"לי - כל מיני דברים ישראלים מהסוג הזה.
הרי אין תחביב יותר ישראלי מאשר ניסוח דאחקות על חשבון "הישראלים" (עדיף ממוספרות או מסודרות לפי הא"ב) בשילוב עם שביעות רצון עצמית בקטע של "חח, איזה חמודים אנחנו בסופו של דבר, כאלה חברמנים". אבל "מצעד האוכל", שהנושא שלה אתמול היה בשר, התגלתה כתוכנית בישול די נורמלית, עם שפים ועם עשבי תיבול טריים וכל זה. ככה חוגגים 60 למדינת ישראל? בלי מונוסודיום גלוטמט?
זאת אומרת, איפה היו כל הצחוקים? הכי קרוב לצחוקים שקיבלנו אתמול היה גיל חובב על-רקע של מסך ירוק שהתמלא בצילומי תקריב של נתחי חיות מתות, עצומים ומהבילים. כל השאר היה סתם רגיל: הילה אלפרט גילתה לאזרחית מן הישוב את רזי הקציצות ברוטב ובעלה של האזרחית הבטיח לה פרגולה; חובב יצא לסיבוב בשוק לווינסקי ופגש פרסים; בישולים סטנדרטיים כגון צלי בשר, גולאש וצלעות טלה בתנור נמנו עם עשרת מאכלי הבשר הישראלים ביותר; למדנו להכין אורז עם אטריות ביצים ושקית תבלינים מתוצרת חברה מסחרית עלומה. מה כיף בזה, מה?
לא מספיק שלא היה כיף, נראה גם שיוצרי התוכנית לא ממש התכוונו לנסח אמירה מעניינת על יחסי אוכל-לאומיות או אוכל-חברה בישראל. זה קצת חבל, כי אצלנו אוכל הוא חלק בלתי נפרד מלא מעט תהליכים חברתיים והיסטוריים: הצנע, קיבוץ הגלויות, הבום הצרכני של שנות ה-90, הרידוד של המטבח הפלשתיני לחומוס-צ'יפס-פרגיות. אין איזה היסטוריון אוכל שאפשר להביא לאולפן כדי שיסביר לנו מה הקטע שלנו?
חוסר המחוייבות הזו לאיזשהו קו מנחה אפשר, ככה בנונשלנט ובלי להתעכב על משמעויות, להזמין לתוכנית את אחמד טיבי, ח"כ, דוקטור ובשלן, כדי שיכין לנו מנה פלשתינית אסלית: כתף טלה ממולאת בחיטה. את הדינמיקה הכמעט נסתרת מעין שהתפתחה במטבח בין חובב לטיבי אפשר לתאר רק כמאבק על שליטה ועל גבולות: טיבי הטיל וטו על תערובת התבלינים שחובב הביא מלווינסקי, חובב השתלט על הקערה, אבל בסוף נתן לטיבי לערבב. האם החבר כנסת והבשלן בעצם לא ממש מיומן במלאכת הבשלנות והוא עלול לקלקל הכל? האם פרקי אצבעותיו השעירים הם לא מחזה נאה בעבור צופי הטלוויזיה? חידה.
וכך גם נבחר מאכל הבשר הישראלי ביותר - סטייק אנטרקוט - והוכן עם כמויות אדירות של חמאה, בלי שום התחשבות בשוטו של משגיח הכשרות. זה אולי טעים ויפה, ואולי שף מאיר אדוני הוא שף טלוויזיוני מנצח, אבל זה לא רציני. אני ציפיתי לאיזו הרצאה קטנה על מותם של תחליפי השמנת ולידתה של הנהנתנות הישראלית. קצת תיאוריה לא היתה מזיקה.