בית המשפט המחוזי בתל אביב קיבל את ערעורה של הפרקליטות על הימנעותו של בית המשפט לנוער מלהרשיע קטין בפלילים, אף שנקבע כי תקף שוטר בנסיבות מחמירות והעליב אותו.
השופטים דבורה ברלינר, זאב המר ושמואל ברוך קבעו כי רצונו של הקטין לשרת בצה"ל אינו סיבה מספקת לאי-הרשעתו. עם זאת, החליטו השופטים שלא להעניש את הקטין, לנוכח עמדת התובע, עו"ד דניאל בן-טולילה, שוויתר על כך.
האירוע שבגללו הועמד הקטין לדין היה באפריל 2006, כאשר היה בן 17. הוא רכב מאחורי חברו על אופנוע, וכאשר ניידת משטרה רדפה אחריהם, קפץ ונמלט. שוטר בלבוש אזרחי שעבר במקום במכוניתו הפרטית, הבחין בו, יצא מרכבו וקרא אליו: "אני שוטר". הקטין הגיב בקריאות גנאי, וחבט בקסדה שבידיו על פניו. לשוטר נגרם חתך עמוק בפניו והוא נזקק לתפרים.
הקטין הועמד לדין בבית המשפט לנוער על תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות והעלבת עובד ציבור.
השופטת גלית מור-ויגוצקי קבעה כי הקטין ביצע את העבירות המיוחסות לו, אך לאחר שקיבלה תסקיר של שירות המבחן לנוער, החליטה להימנע מלהרשיעו והסתפקה בדרכי טיפול אחרות. פרקליטות מחוז תל אביב ערערה על הימנעותה של השופטת מהרשעה, אך הושיעה כי לא תדרוש גם להענישו.
ההגנה ביקשה להשאיר את החלטת שופטת הנוער על כנה, תוך הדגשת אורח חייו הנורמטיבי של הקטין. הוא סיים את לימודיו, היה חבר בתנועת הצופים, ואף רוצה להתנדב ליחידה מובחרת, אך גיוסו לצה"ל מתעכב בגלל ההמתנה לתוצאות הערעור.
המשיך להשמיץ את השוטר
שופטי בית המשפט המחוזי החליטו להרשיע את הקטין בפלילים. השופטים דחו את טענת הקטין כי מיד לאחר שהתברר לו שמדובר בשוטר ולא בעובר אורח שנטפל אליו, התנצל לפניו ואף לחץ את ידו. הם ציינו כי בשלב החקירה, כאשר כבר היה ברור לו שמדובר בשוטר, לא חזר בו מהטענה שהעלה כי השוטר היה שיכור, התנהג בצורה לא רציונלית, ומלמל כל מיני מילים שהצביעו על שכרותו.
השופטים קבעו כי "בהטחת האשמה כזאת כלפי שוטר - יש משום עלבון נוסף על העלבון שהטיח בו המערער בפועל". הם ציינו שהאשמה זו הופרכה, ובכל זאת דבק בה הקטין בדיון בבית משפט לנוער. "שוטרים מבצעים עבודה קשה ומתסכלת, הם אינם אמורים להיות חשופים, לא לעלבונות מילוליים, בוודאי לא לפגיעה פיסית כפי שהיה במקרה זה", כתבו השופטים.
כמו-כן דחו את הטענה כי יכולתו של המערער להתגייס ליחידה כזו או אחרת, מותנית בשאלת ההרשעה, שכן לא הוצגה להם כל ראיה לכך. הם אף ציטטו מפסק דין של בית המשפט העליון
שקבע כי "ביטול הרשעה רק כדי לאפשר גיוס לצה"ל הוא משום מעשה מלאכותי לפיו נדרשת מערכת השיפוט להתאים עצמה לנוקשות ביורוקרטית מדומה".
