|
אילוז בשבעה. בגלל החיידק [צילום: אינדקס מדיה]
|
|
|
|
|
"אמרתי באיזה ראיון, שבשנים האחרונות אני מרגיש כמו קבלן סחורות. אני בא, עובד, מקבל חשבונית ואז אומרים לי 'התשלום הוא שוטף פלוס 90'. אני מרגיש כמו קבלן 'קוקה קולה'. אנחנו השחקנים, נאלצים להסכים לכל תכתיב. אני כבר לא מדבר על כך ששחקנים שכבר עשו משהו בחיים שלהם - בין אם בתיאטרון ובין אם בקולנוע - מקבלים שכר מינימום - כמו שחקנים שיצאו רק אתמול מבית ספר למשחק. אני לא אומר שזה נובע מחוסר הערכה - פשוט אומרים שאין כסף ואנחנו נאלצים להשלים עם זה".
הדובר הוא השחקן אלברט אילוז, 56, בלי ספק אחד השחקנים היותר מוערכים בענף. משך שנים ארוכות היה שחקן נודד עד שתקע יתד בתיאטרון חיפה. אשתקד היה אחד מששת שחקני התיאטרון שפוטרו והוחזרו. בינתיים עוד לא קיבל תפקיד. ממש לאחרונה השתתף בסרט "השבעה". במקביל הוא נוטל חלק, בתפקיד בר-דרומא, בגירסה הבימתית של "עליזה מזרחי" בתיאטרון המסחרי.
לאחר שנים ארוכות בתפקידים משניים, זכית ב'שבעה' סוף סוף בתפקיד ראשי
לצערי, בארץ לא מספיק הכישרון. כבר הוכח ששחקן צריך מזל. לא צריך משקפת כדי לראות למי הולכים התפקידים. המפיקים לא לוקחים ריזיקה. זה נכון, עושים כעת בישראל יותר סרטים מאשר בעבר, אבל אם נסכם כמה סרטים עושים כאן בשנה זה כמו מספר הסרטים שעושים ביום במצרים, מה גם שבעקבות המצב הכלכלי באחרונה, זה עלול להשפיע על ענף הקולנוע. זאת המציאות שעלינו, השחקנים, להתמודד איתה. גם אם אנחנו רוצים לשחק כמה שיותר. הרי זה החמצן של השחקן. זאת לא רק עבודה. זאת לא רק פרנסה. זאת יצירה. הרי אי אפשר לעשות תערוכה עם ציור אחד...".
זכית לביקורות נלהבות על גילום דמותו של מאיר אוחיון בסרט
"אני מנסה להישאר עם הרגליים על האדמה. אני מכיר את מה שקורה כאן. יש סיפור על שחקן שיום אחד קיבל לשמחתו את פרס השחקן הטוב ביותר בתיאטרון. הוא עמד עם הפסלון שלו על הבמה, הודה בהתרגשות להוריו והרגיש על גג העולם. אחרי חודש הפך מובטל, במשך שנתיים לא עבד. בסופו של דבר נעלם לגמרי. צריך מאוד להיזהר עם כל הביקורות האוהדות. אסור להתמכר להן יותר מידי".
נהנית מהעבודה בסרט?
"מאוד. צריך לזכור שאף פעם לא היו כל-כך הרבה שחקנים ראשיים בסרט אחד. כל הכבוד לרונית ושלמי אלקבץ, הבמאים, שהצליחו להשתלט על כולנו. רונית הצליחה להתחלק עם שלמי בבימוי וגם למלא את התפקיד המרכזי של האחות ויויאן. מעבר לכך הייתה האווירה המיוחדת, שנבעה מנושא הסרט. כאילו חזרתי בבת אחת למרוקו. פעם ראשונה שאני מדבר מרוקאית כמו שצריך. חושבים שבגלל שעליתי ארצה בנעוריי, לא כמו רוב השחקנים שנולדו פה, זה בא לי טבעי. אז לא. טועה מי שחושב שזאת השפה שלי מהבית. כילד קטן, התבלבלו לי המילים במרוקאית, היו צחוקים ומאז דיברתי רק צרפתית, שפה שאני שולט בה פרפקט. המצחיק הוא שבסרט הזה, שבו אנחנו עוברים כל הזמן בין שלוש השפות, כולל כמובן עברית, אני נדרש להנמיך קצת את הצרפתית שלי".
"הרבה מנהגים שרואים בסרט אני מכיר מהבית. חלק הבאתי אני. אחת הסצנות המצחיקות בסרט הזה שלא חסר בו שחור זה שאני מפרט מאכלים שהיו אוכלים במרוקו בשבוע האבל. מה שהקהל שצופה בסרט לא יודע זה שאת שמות המאכלים האלה, כולל 'הסיר של האטליז', הבאתי מהזיכרון שלי".
מהראיונות שהענקת בעקבות הסרט, אתה לא נשמע מאושר במיוחד. מדוע?
"כי אני מנסה להשאר עם הרגלים על האדמה. אני מביט כל הזמן קדימה. אני חי במציאות והמציאות לא מי יודע מלבבת. אמרתי באחד הראיונות שאני כל פעם מתפלל שברגע שאסיים הצגה אחת, תתחיל הצגה שנייה. אני לא יכול להתעלם מהחשש לעתיד. אני נפגש עם כל מיני שחקנים - ידועים ומוכשרים שחיים בשקר. הם מספרים על כל מיני פרויקטים שהם מעורבים, אבל מדובר בפנטזיות בלבד. הם פשוט תקועים בבית בלי עבודה. וזה מפחיד אותי. אשקר אם אומר שלפעמים אני יכול לראות את עצמי במקום שלהם".
אתה כל כך פסימיסט...
"לא, אני מציאותי. אמרתי כבר בעבר שבישראל אם לשחקן אין מקצוע נוסף, הוא לא יכול להיות רגוע לשנייה. במצב כזה - כשהאופק הקיומי שלך לא ברור - שחקן לא יכול לתת את עצמו בכל מאת האחוזים. מסיבה זו אמרתי את מה שאמרתי על ליאור אשכנזי, שהצהיר שהוא בשום פנים ואופן לא ישחק בטלנובלות. כעבור זמן לא רב הוא רץ להשתתף ב'שיר שלנו'. אני מבין אותו. זה מצב לא בריא מה שקורה בענף. במיוחד בשנים האחרונות. פעם, לפני 20 שנה, שחקן בקאמרי יכול היה לפרנס בכבוד את המשפחה שלו. היום במשכורת שמקבלים, לצערי זה בלתי אפשרי".
ואתה בכל זאת ממשיך. בשביל מה בעצם?
בגלל החיידק. בגלל האהבה. בגלל כל מיני רגעים קטנים, שאתה מספר על משהו שעשית ויודעים להעריך את זה. זה מה שמחזיק אותי להמשיך".