רוני ברבי תבע את חברת נגב קרמיקה שיווק בע"מ בבית משפט לתביעות קטנות בקרית-גת בסכום של 10,000 שקל בגין שירות קלוקל. לדבריו, הזמין מהנתבעת שני ארונות מקלחת ושני פסי קישוט (אריחים) שלא תאמו להזמנה ולאחר שסירב לארונות חלופיים, קיבל זיכוי.
לטענתו, הגיש את התביעה בגין התנהגות לקויה של הנתבעת, אובדן ימי עבודה, עגמת נפש והתייחסות לא ראויה. "לא חתמתי, ומעולם לא הראו לי את המסמך שהוכתר במילים 'תנאי מכירה כלליים', והמסמך לא נמסר לי בשום שלב".
בכתב ההגנה טענה הנתבעת, כי ברבי רכש דירה במסגרת פרויקט מגורים לו סיפקה כלים סניטריים וריצוף. לדבריה, לא ניתן היה לספק את הארונות שהזמין מאחר שהיצרן פשט רגל והיא הציעה לברבי מוצרים חלופיים, ומשסירב העניקה לו זיכוי.
הנתבעת גילתה שהמסמך המקורי עליו חתם ברבי אינו מצוי ברשותה, אולם עמדה על כך שהוא אישר שקרא את התנאים שבגב ההזמנה ואם משהו לא היה ברור לו, לא היה חותם.
היא הוסיפה שהציעה לברבי פיצוי בגין חוסר שביעות רצונו מהשירות בסך של 1,000 שקלים, אך הוא סירב והיא ביקשה לדחות את התביעה.
בפסק הדין קבע השופט
אלון אינפלד, כי לברבי לא נגרם נזק כספי ישיר לאחר שזוכה בגין מוצרים שלא סופקו, בעוד שאלו שסופקו בצבע הלא מתאים, הוחלפו ללא חיוב. "יחד עם זאת, אין לומר כי לתובע לא נגרם נזק. נזקיו של התובע, לכאורה, הינם נזקים עקיפים שנגרמו, לטענתו, משירות לקוי, הפסדים עקיפים של ימי עבודה ואי נוחות שנגרמה בהיעדר הכיורים, מספר ימים לאחר הכניסה לדירה, וכן הצורך להתרוצץ, לעקוב ולוודא כי הוא מקבל את המוצר הנכון כהזמנתו, נוכח שגיאות".
השופט קבע שיש להניח כי ברבי לא חתם על מסמך אליו הפנתה הנתבעת, ולא הכיר את תנאיו. "יש לזכור כי אדם קונה בית, או משפץ, פעמים ספורות בחייו. עסקות עם חברה כגון הנתבעת הן חוויה שאינה מוכרת למרבית הציבור, ובודאי שאופן ההתנהלות אינו ידוע לכל אחד. הנתבעת היא הגורם המקצועי בהקשר זה, וחובתה, כמספקת השירות, ומנסחת של החוזים האחידים, להבהיר ללקוחות לא רק את אופן ביצוע ההזמנה אלא גם את אופן ביצוע השירות".
בסופו של דבר, הנתבעת חויבה לשלם לברבי סך של 1,800 שקל בגין עוגמת נפש ונזקים עקיפים.
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
