"סקירת העדויות ההיסטוריות שהוגשו לנו מצביעה, לעניות דעתי, על סבירותו של התרחיש בדבר בריחה של יהודים לוביים לכפרים מפחדו של הצורר הנאצי; ולו בתור אחד המניעים לבריחה. ניתוח הלכת הפחד מחייב את המסקנה כי באותן נסיבות שבהן פחדו של הצורר הנאצי יהוו מניע (ולו חלקי) לבריחה; או גרם ל'מתח מירבי וקיצוני' - יש מקום להחיל את 'הלכת הפחד', ולהכיר בקיומן של עילות נרדפות לפי חוק הפיצויים הגרמני, ושל זכאות לתגמול לפי חוק נכי רדיפות הנאצים". כך קבע (יום ד', 7.04.10) שופט בית משפט השלום בתל אביב, שלמה פרידלנדר, בתביעה שהגישו כ 47 ניצולי שואה מלוב להכרה בהם כנרדפי הנאצים לצורך קבלת פיצויים מאוצר המדינה.
האם לוב הייתה חלק מן 'הרייך השלישי', במובן זה שגם הגבלת חירותם של יהודי לוב, להבדיל משלילתה, תספיק לכינון עילת נרדפות לפי חוק נכי רדיפות הנאצים? אם לא, האם בריחתם של יהודי לוב מבתיהם, בתקופת מלחמת העולם השניה, מכוננת עילת נרדפות לפי 'הלכת הפחד'? במילים אלו פותח השופט שלמה פרידלנדר, יו"ר ועדת העררים לפי
חוק נכי רדיפות הנאצים את הדיון בערעורה של ג'וליה טיייר ו- 46 אחרים, אשר נרדפו בידי הנאצים בזמן מלחמת העולם השניה, בהיותם יהודים תושבי לוב, ואשר מבקשים את הכרת המדינה בשאירע להם, ובהכללת חוויתם וסיפורם תחת כנפי
חוק נכי רדיפות הנאצים.
שאלות היסטוריות מתנקזות להן בדיון משפטי על זכאות סוציאלית לפיצויים בית המשפט אמר פעם, בעניין תובענה שהגיש
אריאל שרון נגד עוזי בנזמין (
ע"א 323/98 - אריאל שרון נ' עוזי בנזימן ואח', תק-על 2002(1), 158), שהוא מדיר רגליו משפיטה בעניינים היסטוריים. באותה פרשה האשים עיתונאי הארץ, עוזי בנזמין, את שרון, בהולכת בגין שולל, בעניין מלחמת לבנון. בתביעת דיבה אשר נמשכה על פני מספר ערכאות, נלמדת כיום בבתי הספר למשפטים ואף הולידה את ספרו של בנזמין "אמת דיברתי", קבע בית המשפט כי הוא אינו מעוניין להכריע באמת היסטורית. כך גם היה בעניין הליך משפטי שאזכר את פרשת רצח ארלוזרוב, ובו גרס בית המשפט כי יש הבדל בין האמת העובדתית לבין זו ההיסטורית(
בג"צ 152/82 - דניאל אלון נ' ממשלת ישראל, פ"ד לו(4), 449 ), וכי "בית המשפט אינו מתיימר להכריע באמת היסטורית". והנה, למרות אי רצונם הניכר של בתי המשפט לעסוק ב"אמת היסטורית", זו מדפקת על דלתם משל הייתה גובה בלתי רצוי מטעם ההוצאה לפועל או שכנה טרחנית. מסתבר שגם בדיון זה, העוסק בעניין זכאותם לפיצויים, של יהודי לוב אשר נרדפו על-ידי הנאצים בתקופת מלחמת העולם הראשונה, אין מנוס מקביעות היסטורית. מסתבר שמדינת ישראל, אשר בכובעה ביחסיה עם מדינות העולם מנסה להעצים את מימדי השואה, מנסה להקטינם מקום בו היא עומדת אל מול ניצולי השואה ומייצגת את האינטרס הכספי של עצמה: באותו דיון טענה מדינת ישראל כי לוב לא הייתה נתונה לשלטון הרייך השלישי, ועל כן לצורך הוכחת זכאות התובעים לתגמולים בגין "רדיפת הנאצים", עליהם להוכיח כי בלוב נתקיימה שלילת חירות כלפי היהודים ולא סתם "הגבלות", וכן כי היהודים ברחו מבתיהם לא בגלל רדיפות הנאצים, אלא בשל הפפצות בעלות הברית, ועל כן אין להכיר באותם יהודים, שהם היום קשישים וחולים אשר עלו לארץ המובטחת שעתה קומצת ידיה בפניהם, כ"נכי רדיפות הנאצים".
בית המשפט, אשר אינו אוהב לבחוש ידיו בשאלות היסטוריות, אימץ את עמדת המדינה, אשר נשענת לא מעט על זכר השואה במדיניות החוץ שלה, אך כלפי ניצולי השואה שלה מנסה לצמצמו במידת מה, לעניין זה.
מדינת ישראל הפקיעה את זכאותם לפיצוי של יהודי גרמניה השופט שלמה פרידלנדר מפרט בהרחבה את הרקע לתלותם של ניצולי השואה בחסדי משרד האוצר - מסתבר שבהסכם השילומים עם גרמניה הפקיעה מדינת ישראל מניצולי השואה, כיחידים, את הזכות לתבוע פיצויים מגרמניה ונכסה לעצמה זכות זו, תוך שהיא מקנה לכל אחד מניצולי השואה זכות להגיש כנגד "ועדת התביעות" תביעה, בהתאם לקריטריונים מפורטים, ובעיקרם - שניצול שואה לקה בנכות עקב מחלה/החמרת מחלה או חבלה אשר נגרמה לו עקב רדיפות הנאצים.
השופט פרידלנדר מציין את המקור לחוק פיצויים לנכי רדיפות הנאצים, הלא הוא החוק הגרמני אשר מקנה פיצוי לכל מי שנרדף על-ידי הנאצים בתחומי הרייך השלישי, ועל כל מי שסבל משלילת חירות במדינות אשר היו נתונות למרות הרייך השלישי, ומבאר כי
לאור תכליתו הסוציאלית של החוק הוכרה בישראל פרשנות נרחבת לחוק, באופן כזה שגם מי שסבלו במדינות שלא היו נתונות באופן ישיר לשליטת הרייך השלישי, מהפחדה, מאלימות ישירה או כלפי בן משפחה, משלילת חירות חלקית, מהפחדה וכדומה, בין אם מידי גורמים שלטוניים או שלטוניים למחצה, נמצאו זכאים לפיצוי, וזאת לאור תכליתו הסוציאלית של החוק, לפצות את הנכים על הסבל שחוו.
"מי שמשכו בפועל בחוטים היו הגרמנים" השופט פרידלנדר מוצא כי הגם שלוב נשלטה רשמית על-ידי האיטלקים, מי שמשכו בפועל בחוטים היו הגרמנים, והיהודים סבלו מהתנכלות ומהתעללות של שוטרים איטלקיים ברחובות, והיו נתונים תחת איום של הילקחות למחנות כפייה, מה שגם להם לברוח מן הערים לכפרים, תוך שתושבי הכפרים מנצלים את מצוקתים ומשכירים להם חדרים לא ראויים למגורים במחירים מופקעים. השופט פרידלנדר מצטט מדבריו של המלומד
חג'ג' לילוף ולפיהם תושבי לוב סבלו מ"התנכלויות, רדיפות ופוגרומים; מאסרים ללא משפט, מעצרים ומשפטים והוצאות להורג; הגליות פנימיות, עקירה והעברה ממחוזות מגוריהם; נטישה ובריחה מבתיהם למציאת מחסה ומסתור מן ההפצצות ומחשש מנחת זרועם של השלטונות הפשיסטיים הנאצים, דבר שהביאם להיות פליטים מפוחדים ומבועתים, ללא קורת גג ומקור פרנסה".
המלומד העיד בפני המשפט כי ברגע שהחלו להגיע הידיעות אודות קורות היהודים באירופה, פחדם של יהודי לוב גבר עד כדי כך, שהם הנהיגו צומות ותעניות לצורך תפילות, תוך שהם מתחננים בפני הבורא כי גורל דומה לא יתרגש מעל לראשם.
"גילו שנפלו מן הפח אל הפחת" המלומד חג'ג' לילוף התייחס לטענת המדינה ולפיה יהודי לוב לא ברחו לכפרים ולמקומות נידחים בלוב מאימת הגרמנים, כי אם מאימת הפצצות בעלות הברית. הסברה של המדינה היה נעוץ בכך שגם במקומות שאליהם ברחו היהודים היו גרמנים, אולם לילוף סיפק הסבר לכך, בתארו כיצד היהודים שברחו מאימת הגרמנים ו/או האיטלקים עושי דברים קיוו כי בכפרים תהא נוכחות מופחתת של גרמנים אולם משהגיעו לכפרים גילו כי "נפלו מן הפח אל הפחת" או שבמקרים חלופיים גרמניים הגיעו למקום לאחר שהיהודים נמלטו לשם. עם זאת, קבע בית המשפט, כי יש לבחון את התקיימותה של 'הלכת הפחד' באשר לכל אחד מן העוררים בתיק באופן קונקרטי, ולצורך כך כל אחד מהניצולים שמעוניין בבחינת עניינו באופן קונקרטי, יגיש ערר לוועדה בתוך 90 יום מהיום.
ויושב לו ראש הנחש במינהרה אי-שם ברפי...
