"לא מצאתי כל נימוק בתחום שיקולי הצדק העומד לזכות העותרים והמאפשר הגמשת התנאים כלפיהם. לא מצאתי כי העירייה נהגה בחוסר תום לב קיצוני או כי היה בהתנהגותה כדי להטעות את העותרים". כך קבעה (יום ה', 27.04.10 ) שופטת בית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב,
שרה ברוש, בעתירה שהגישה חברת אולמי המלך שלמה כנגד גובה חוב הארנונה אשר השיתה עליה עירית רמלה.
חברת המלך שלמה, אשר הפעילה אולם אירועים בתחומי עירת רמלה, הייתה חייבת לעירייה סך של 700,000 ש"ח כחוב ארנונה, אשר בגינו הגישה העירייה כנגדה תביעה בסדר דין מקוצר - תביעה אשר נתקבלה בהיעדר הגנה. בשנת 1995 פתחה העירייה תיק הוצל"פ לגביית סכום פסק הדין, אך לא עלה בידה לגבותו.
ביני לביני תפח סכום החוב לסך של למעלה חמישה מיליון ש"ח.
לטענת החברה, נכרת הסכם פשרה בינה לבין העירייה, ולפיה יסולק החוב כנגד תשלום סך של כ -200,000 ש"ח, על-רקע שריפה שפרצה באולם האירועים והפכה אותה לחדלת פרעון, אולם העירייה חזרה בה מן ההסכם ללא הצדקה, מה שהוביל את החברה לעתור לקיום ההסכם ולביטול ההליכים שננקטו כנגדה, כנגד קיומו. לטעת החברה, העתירה הוגשה לאחר שנסיונות מצדה (לאחר שגייסה סכומים אלו מחברים ומבני משפחה) לשלם את החוב לא צלחו, והעירייה מיאנה לקבלו. בעלי החברה מציינים כי הם חששו כי לאחר שהצליחו לגייס מבני משפחה סכומים כאלו, אם העירייה לא תמהר לקיים את ההסכם, אותם בני משפחה שהתנדבו לסייע להם, יחזרו בהם.
העירייה: בעלי החברה משתמטים מתשלום חובות ארנונה בגין הנכס
לטענת העירייה, "קיים ספק אצל אורגני העירייה בגין ההסדר".
העירייה מודה, אמנם, כי בישיבת המועצה הסכימה למחוק את החוב, אולם, לשיטתה, לאחר שההסדר אושר על-ידי המועצה, הגיעו הוא והגזבר למסקנה כי "מדובר בניסיון למחיקת החוב על-מנת למנוע הרמת מסך כנגד הבעלים אשר למעשה השתמטו מתשלום חובות הארנונה בגין הנכס".
בד בבד נתקבלה תשובה ממשרד הפנים, כי ההסדר "אינו עומד בתנאי חוזר מנכ"ל מספר 6/02". הנוהל לפי חוזר זה מציב שני תנאים למחיקה: האחד, כי המחיקה תהיה חלק מהסכם פשרה בין הרשות לחייב במסגרתו החייב אמור לשלם חלק משמעותי מחובו; והשני, כי היועמ"ש והגזבר כאחד אישרו בכתב את הסדר הפשרה.
העותרים: גרסת העירייה פתלתלה
העותרים רואים בגרסה זו של העירייה "גרסה מתפתחת הנעה בין הכחשה גורפת של הסכם הפשרה ובין הודאה מלאה בקיומו של הסכם כזה, שלא אושר על-ידי הגורמים הרלוונטים", וגורסת כי הסכם זה אושר עוד בשנת 1999, והיא שילמה סכומים נכבדים על חשבונו. עוד טענו העותרים, כי ההסכם אינו מעניק להם הנחה בארנונה, אלא מהווה פשרה בסכסוך שבין נושה לחייב, ועל כן אינו מחייב את אישורו של משרד הפנים. גם אם אישור משרד הפנים נדרש לצורך אישור ההסכם, וזאת מכוח סעיף 28 ל
חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973, העירייה אשר הכשילה את קבלתו, אינה יכולה להסתמך עליו. עוד מוסיפים העותרים וטוענים כי התנהלות העירייה אינה עולה בקנה אחד עם עיקרון
תום הלב, כמו גם עם חובת ההגינות של הרשות המנהלית.
היעדר
תום לב זה התבטא, לשיטתם, בעיקר בהתכחשותם של גזבר ויועמ"ש העירייה להסכם, לאחר שאשרו אותו.
העירייה משיבה לטענות אלו וגורסת כי הסכם לא התגבש, וכי המסמך אשר מצוי בידי העותרות אינו אלא הצעת פשרה על סמך חדלות פרעונה, אך לא הסכם שכן הסכם שכזה טעון אישורם של אורגני העירייה בכפוף להוראות הדין ולנוהלי משרד הפנים. עוד מציינת העירייה כי לאורך השנים לא כיבדו העותרים הסדרים ולא שילמו את חובותיהם לעירייה כדין.
השופטת ברוש: עיקרון תום הלב גובר על דרישת הכתב
השופטת ברוש מציינת כי מכוח סעיף 339 ל
פקודת העיריות [נוסח חדש] "מותר למחוק באישור השר חוב, אם הדבר הוא לעניין הציבור". סמכותו של שר הפנים לעניין זה הואצלה לממונה על המחוז שבשטחו נמצאת העירייה. מכוח סעיף זה, התנאים למחיקת חוב הם כי "מחיקת החוב הינה חלק מהסכם פשרה בין הרשות לחייב, במסגרתו
החייב משלם חלק משמעותי מחובו (ההדגשה במקור)", וכי "היועץ המשפטי והגזבר, כאחד, אישרו בכתב את הסדר הפשרה ואישרו שנקיטה בהליכי גביה כנגד החייב לא תביא תועלת כלכלית לרשות". אולם, מציינת השופטת ברוש, בכוחם של עיקרון תום הלב ושל חובת ההגינות החלה על הרשות השלטונית להגמיש את הדרישות הצורניות של דרישת חתימת ראש העירייה והגזבר. היא מציינת כי ניתן להגמיש את דרישת הכתב גם מכוח סעיף 31 ל
חוק החוזים, המקנה לבית המשפט שיקול דעת, בנסיבות מסוימות, אם ראה שמן הצדק לעשות כן, לפטור את הצד שכנגד מחובת ההשבה, או לחיב את הצד האחר לקיים את חיובו על-פי החוזה הפסול, כולם או מקצתם, מקום שהצד השני ביצע את חיוביו על-פי החוזה, וכן מכוח
תורת הבטלות היחסית שבמשפט המנהלי.
ברוש מדברת על מהות, אך נאחזת בקרנות הפורמליזם
השופטת ברוש לא מצאה בחומר הראיות כל עדות לקיומו של הסכם פשרה, וזאת להבדיל מהצעה לקיומו של הסכם פשרה. עם זאת, היא מסכימה עם טענתם העובדתית של העותרים כי ביום 25.09.06 הוציא ראש העירייה ליועמ"ש, לגזבר ולמחלקת המיסים והגביה הוראה לבצע את ההחלטה, אולם העירייה שבה בה לאחר הצגת ההסכם לאישורו של משרד הפנים עקב "ספק שקיים אצל אורגני העירייה בגין ההסדר", ספק אשר העירייה סתמה, ולא פרשה מהו. העותרים מתרעמים על קביעה זו של היועמ"ש באשר ל"ספקות שהתגלעו בקיום הסכם הפשרה" אולם השופטת ברוש מוצאת כי הצדק עם העירייה לעניין זה שכן ניתן להניח כי התגלו אצלה עובדות חדשות באשר לכושר הפרעון של בעלי החברה, שלא היו ידועות לה קודם לכן. בסופו של יום, חרף מס השפתיים שהעניקה השופטת ברוש לעיקרון תום הלב אשר מתגבר על דרישות צורניות ופורמליות, היא פוסקת לטובת העירייה, תוך שהיא נאחזת בקרנות מזבח "הוראות סעיף 339 לפקודת העירייה ובהוראות הנוהל 6/02 אשר יצא מכוחו"; לדבריה, על-אף שלפי ההלכה הפסוקה "ניתן להגמיש את הדרישות הצורניות המהותיות בהוראות הנוהל, ואף להעניק לעותר סעד האוכף על הרשות לעמוד בתנאי החוזה", "לא הוכח כי אכן נקשר חוזה מחייב בין הצדדים" או כי "היה מצג כלשהו מטעם העירייה כי נקשר הסכם כזה", או כי "העותרת שינתה מצבה לרעה בעקבות מצג שכזה".
"חוסר תום הלב של העירייה לא היה כה קיצוני"
לאחר הפיוטים היפים על "חובת תום הלב" ועל "חובת ההגינות" של הרשות המנהלית מציינת השופטת כי "לא שוכנעה" כי "השינוי בעמת היועמ"ש של העירייה עולה כדי הפרת חובת תום הלב וההגינות של הרשות":
"הצעתו של עו"ד נווה, הועברה לדיון במועצה ולאחר קבלת ההחלטה, הובאה בפני סגן הממונה על המחוז. העירייה, כפי שניתן לראות מהאמור, פעלה כדי להביא לכריתת ההסדר. התנהגות כזו אינה התנהגות שלא
בתום לב. אין לבוא חשבון עם העירייה כי ההסדר לא נחתם בסופו של יום, באשר מלכתחילה לא עמד בתנאי חוזר משרד הפנים ולא ניתן בנסיבות העניין שבפנינו, לסטות מהוראות הנוהל".
לאחר שהשופטת נוטשת את שיקולי המהות לטובת היאחזות בקרנות המזבח של נוהל 6/02, היא שבה להיאחז בשיקולי צדק, אך מצדו השני של המתרס, היינו, שיקולי צדק חלוקתי ולפיהם, אם ימחל החוב לחברות, הוא יוטל על כלל הציבור:
"ויתור בעלמא על סכום כה גדול מחובה של העותרת, משמעו הטלת נטל תשלום הארנונה, בו חייבת העותרת, על הקופה הציבורית, ויש בו לפגום באיזון ובשיוויון כלפי שאר תושבי העיר".
דחיית העתירה לוותה, איך לא, בהוצאות, ועל כל אחד מן העותרים הושתו הוצאות בשיעור של 15,000 ש"ח, לטובת קופת העירייה.
אחת השגיאות החמורות ביותר של ממשלת ישראל: ההפרדה בין חטופים לחטופים, ואי-עמיד...
