בית המשפט הגבוה לצדק דחה (יום ה', 26.6.03) עתירה של תושבי הכפר איקרית, שדרשו מהממשלה לאפשר להם לשוב לבתיהם בכפר. העותרים דרשו מהממשלה לקיים את החלטות 'ועדת ליבאי' משנת 1995, שהמליצה להחזיר חלק מהעקורים לבתיהם, על-פי קריטריונים מסויימים, מבלי שהדבר יהווה תקדים.
זוהי עתירה רביעית במספר של תושבים מהכפרים איקרית ובירעם, המצויים ליד שומרה בגבול הצפון, שהצבא פינה מבתיהם בשנת 48' במהלך 'מבצע חירם', כשמובטח להם כי יוכלו לשוב לבתיהם לאחר זמן מה. העותרים יוצגו על-ידי עו"ד אביגדור פלדמן.
שופטי בג"צ (דורנר, אנגלרד ופרוקצ'יה) קיבלו את עמדת המדינה, לפיה אין אפשרות כרגע להתיר לתושבים לחזור לכפרם, בייחוד לאור המצב הביטחוני במדינה, שכן הדבר יתפרש כתחילת מימוש זכות השיבה של עקורי 48'. כל אלה, טענה המדינה, מאפשרים לממשלה להשתחרר מהבטחתה, לפי כללי המשפט המינהלי.
המדינה טענה, באמצעות מנהלת מחלקת הבג"צים, עו"ד אסנת מנדל, כי ניתן להסתפק בחלופות, כגון הקצאת קרקעות או מתן פיצוי כספי לתושבים, והשופטים קבעו כי למדינה "מתחם פעולה רחב" ומדובר בחלופות ראויות. יחד עם זאת, קבעו, כי "ראוי הוא אם-כן – אם יחול שינוי במצב המדיני – לשקול פתרון אחר, שיאפשר לעותרים להתיישב באותו אזור".
כיום גרים עקורי איקרית ובירעם ביישובים סמוכים לכפריהם, כדוגמת גוש-חלב, עכו, כפר מכר, חיפה, כפר-יאסיף, נצרת, כפר ראמה ועוד.
פרשה המצויה על סדר היום הציבורי מאז קום המדינה
בסוף חודש אוקטובר 1948, במהלך 'מבצע חירם', השתלט צה"ל על הכפרים אקרית ובירעם, כפרים נוצריים בגבול לבנון. לאחר כניסת הצבא, נדרשו תושבי הכפרים להתפנות מבתיהם. הפינוי נעשה תוך התחייבויות של הדרג הצבאי והפוליטי, שהתושבים יוכלו לחזור לכפריהם בתום מלחמת השחרור. מאז, זה כ-55 שנה, מנהלים ועדי שני הכפרים מאבק ציבורי ממושך כדי להביא לידי מימוש הבטחה זו.
הדעות חלוקות באשר לקביעת מועד מוגדר לחזרתם של העקורים לכפרם: התושבים טוענים כי הובטח להם שיוכלו לשוב בתוך כשבועיים מיום הפינוי. המדינה טענה לאורך השנים כי לא ננקב תאריך וקיום ההבטחה הותנה בהשגת שקט באזור ובהשגת ביטחון בקו הגבול הלבנוני.
בשנת 1953 נחקק חוק רכישת מקרקעין, שהעביר לרשות המדינה כל אדמה אשר ב-1 באפריל 1952 לא היתה ברשות בעליה, ושימשה או הוקצתה לצרכי פיתוח חיוניים להתיישבות או לביטחון. בתוקף חוק זה הועברו אדמות שני הכפרים לבעלות המדינה, אגב קביעה שבעליהם זכאים לפיצויים.
בשנת 1972 החליטה גולדה מאיר, ראש הממשלה דאז, שלא להחזיר את העקורים מסיבות ביטחוניות ומחשש ליצירת תקדים. בשנת 1977 מינתה ממשלת הליכוד ועדת שרים, בראשות שר החקלאות דאז, אריאל שרון, לבדיקת סוגיית עקורי שני הכפרים.
בשנת 1981 דחה בג"צ עתירה שלישית בנושא, שתקפה את חוקיות צווי הפינוי, בטענה כי העותרים השתהו, מאחר והצווים הוצאו לפני זמן רב. העותרים אף טענו שהשינוי במצב הביטחוני, מחייב להחזירם לכפרים. גם טענתם זו נדחתה, והשופטים קבעו כי המצב הגבול רחוק מלהיות שקט.
השופטים הוסיפו: "אין לנו אלא להביע תקווה, שאם יחול שינוי ממשי לטובה במצב הביטחוני סמוך לגבול לבנון, יזכו העותרים לדיון אוהד לשם פתרון הוגן של בעיה אנושית זו, התלויה בחלל עולמנו זמן כה רב".
בסוף שנת 1995, מינתה הממשלה ועדת שרים - 'ועדת ליבאי'. בדוח שפרסמה, המליצה הוועדה להחזיר חלק מהעקורים לבתיהם, על-פי קריטריונים מסויימים, וזאת מבלי לפגוע במתיישבים היהודים המתגוררים ביישובים שהוקמו על אדמותיהם, ומבלי שהחלטה זו תהווה תקדים לתביעות אחרות של עקורים.
בשנת 1997 הוגשה העתירה, שדיוניה התקיימו עד שהוכרעה היום, ובה דרשו העותרים מהממשלה ליישם את החלטות ועדת ליבאי.
בשנת 2000 הוקמה ועדת שרים, בראשות שר המשפטים דאז, יוסי ביילין. הוועדה הקימה צוות בינמשרדי כדי לבחון אם יש מקום להמליץ על עדכון המסקנות וההמלצות של ועדת ליבאי. בשנת 2001 מינה ראש הממשלה שרון את מזכיר הממשלה גדעון סער לעמוד בראש צוות שיבחן את סוגיית עקורי אקרית ובירעם.
באוקטובר 2001 החליט הקבינט המדיני-הביטחוני שלא לאפשר לעקורים לשוב לבתיהם.
בג"צ 840/97 סבית עאוני נ' ממשלת ישראל
