מחקר שערך ד"ר חזי יוסף בנושא הסתגלות הקהילה האתיופית בארץ, מעלה ממצאים קשים על מצבה של הקהילה. במחקרו מדגיש ד"ר יוסף, כי ללא חשיבה מחודשת וחינוך מחדש של צוות המורים ומערכת החינוך, נמוכים סיכוייהם של תלמידים יוצאי אתיופיה להשתלב ולהצליח, שלא לדבר על כישלון אקדמי.
לדבריו, המורה עצמו נמצא בתהליך הסתגלות למציאות חדשה שמקורה בעידן השיח הפוסטמודרניסטי והתערערות מבני היסוד של החינוך המודרני. בנוסף לכך ההורים והמורים יוצאי אתיופיה אינם מסכימים על מטרות החינוך, וציפיות ההורים מבית הספר סותרות את ציפיות המורים.
כתוצאה מכך הילדים יוצאי אתיופיה במערכת החינוך שרויים במצוקה בשל סתירה זו והתחושה שלהם, כפי שעולה מהמחקר, היא שההורים לא יכולים להועיל או לא יכולים להיות גורם משפיע מול המורה. תחושה זו נובעת גם מהכרתם של הילדים כי מפגש הורה עם מורה לא התאפיין בדיאלוג פורה אלא דיאלוג שהתמוטט ושאינו פועל כפי שצריך לפעול.
על-מנת לבטא את מצוקותיו, קל לו לנער יוצא אתיופיה לאמץ כלי התמודדות חיצוניים כמו שפה אגרסיבית על-מנת לשרוד, להביע רגשות ועמדות באמצעות שימוש בקללות או בטון דיבור צעקני.
אולם, אין בהתבטאויות אלה הפנמה אמיתית של האגרסיביות הישראלית, שכן שפת הגוף המסתגרת והכנועה עומדת בניגוד למילים ולטון הדיבור, ובהתאם לקוד הכבוד האתיופי, שכאמור, הוא מרכיב חשוב בתרבות העדה.
במחקרו מתריע ד"ר יוסף: "קהילת האתיופים הינה קהילה לא מטופלת, ואם יימשך מצב זה, היא עלולה להתקבע בשוליים החברתיים של המדינה ולהוות את הקבוצה המקופחת המוצהרת הבאה", כך לדבריו.
ד"ר יוסף הוא מנהלה מזה 5 שנים של פנימיית נחלת יהודה ויצ"ו בראשון לציון, המאוכלסת בנוער עולה מארצות שונות - מחציתם בנוער אתיופי, והוא מכיר אישית רבים מהם ואף ליווה אותם בדרכים קשות אבל עם אחוז גבוה של הצלחה.
המחקר מציע מודל המעודד את המורה, המטפל או עובד הנוער והקהילה - להסתכל אל מעבר לאירוע מסוים ולראותו בקונטקסט כולל של אירועים בחיי העדה האתיופית בכלל, משפחת הילד וחוויות מחלישות ומחזקות שחווה הילד בעבר במסגרת בית הספר.
לדבריו, על-מנת לשפר את המצב, על הילד האתיופי ללכת לגן עוד לפני גן חובה. רבים מהילדים הללו מתחילים רק מגן חובה, כי לפני כן הוריהם לא יכולים לממן את הגנים הפרטיים. כך מיומנויות תקשורתיות נמנעות מהם ומתחיל להתהוות פער כבר בגיל הזה.
