וינשטיין: קנס מינהלי - רק אם יש ראיות להרשעה

ניתן להטיל קנס מינהלי רק אם הגורם המטיל אותו משוכנע, כי יש בידיו ראיות מספיקות להרשעת העבריין אם הלה יבחר לנהל משפט. כך קובע (29.6.11) היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, ברענון ההנחיות ליישום חוק העבירות המינהליות.

החוק נחקק בשנת 1985 ומטרתו לקבוע עבירות עליהן יוכלו משרדי ממשלה ורשויות ממשלתיות להטיל קנסות במקום העמדה לדין. הוראות הרענון נועדו להתאים את הנהלים למציאות הנוכחית, והן עוסקות בכל ההיבטים של הטלת הקנס המינהלי - החל מההחלטה עליו, דרך הנוהל להטלתו ועד לשפיטה במקום קנס.

וינשטיין מונה את השיקולים התומכים בקביעת עבירות מינהליות, ובהם: העובדות הקובעות את יסוד העבירה הן ברורות ופשוטות; מעשה העבירה אינו פוגע במוסר ואין לו אופי פלילי מובהק; מבחינת חומרת העבירה והצורך בהרתעה ניתן להסתפק בקנס; האכיפה באמצעות קנס מינהלי תהיה יעילה יותר מאשר אכיפה פלילית.

לגבי גובה הקנס, מונה וינשטיין בין היתר את השיקולים הבאים: חומרת העבירה, שכיחותה והנזק שהיא גורמת, העונש הקבוע בחוק והמוטל בידי בתי המשפט, הצורך בהרתעה, הימנעות מקנס שיגרום להעדפת הליכים פליליים, וקנס גבוה יותר על תאגיד מאשר על יחיד.

וינשטיין מדגיש: "הכלל הראשון והעיקרי לגבי הפעלת שיטת העבירות המינהליות הוא, כי אין להטיל קנס מינהלי על ביצוע עבירה מינהלית, אלא אם כן ניתן היה להגיש כתב אישום בשל אותה עבירה, הן מבחינת דיני הראיות והן מבחינת עיקרי האחריות הפלילית". מאחר שהעבריין יכול תמיד לבקש להישפט, מוסיף וינשטיין, על הרשות המינהלית להיות בטוחה בעמידתה בעיקרון זה עוד לפני שהיא מאפשרת לו לשלם קנס מינהלי.

עוד קובע וינשטיין שורה של נסיבות בהן יש להגיש כתב אישום ולא להסתפק בקנס מינהלי: עבריינות חוזרת של אותו אדם שכבר נקנס, אי תשלום קנסות קודמים ונסיבות חמורות במיוחד של ביצוע העבירה.