נכה הפורס מענק פרישה למשך מספר שנים ייהנה מדי שנה מפטור ממס עד לתקרת ההכנסה המגיעה לו בגין נכותו. כך קובע (ה', 18.8.11) בית המשפט העליון.
השופט
חנן מלצר פסק בשני ערעורים של פקידי שומה שנדונו במאוחד, על פסקי דין של שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב,
מגן אלטוביה. האחד היה ערעורו של פקיד שומה ת"א 5 בעניינו של שרל שַבָּטון, שקיבל מבנק דיסקונט מענק פרישה בסך 3.6 מיליון שקל. השני היה ערעורו של פקיד השומה כפר סבא בעניינו של יעקב בן-אריה, לשעבר מנכ"ל טלרד נטוורקס, אשר קיבל מהחברה מענק פרישה בסך 1.5 מיליון שקל.
שבטון ובן-אריה הם נכים 100%. החוק מעניק לנכה פטור ממס על הכנסות מיגיעה אישית, בתקרה של 492,000 שקל בשנה. כמו-כן, מאפשר החוק לפרוס - בהסכמת פקיד השומה - את המס בגין מענק פרישה על פני שש שנים לכל היותר, כך שבכל שנה ישלם הנישום מס בגין החלק היחסי. השאלה שעמדה להכרעה הייתה, האם יש להביא בחשבון את תקרת הפטור של הנכה בכל שנה משנות הפריסה (וכך כמובן תקטן הכנסתו החייבת במס באותה שנה), או שמא הפטור יינתן לו רק בשנה הראשונה, בה קיבל את המענק בפועל.
אלטוביה קבע שהפטור יינתן לכל אורך שנות הפריסה, ומלצר אימץ דעה זו. לדעת מלצר, פריסת מענק הפרישה אינה הליך טכני שנועד לתקן עיוות שנוצר בעקבות שיטת המס הפרוגרסיבית (ואשר עלול היה לחייב את הנישום במס גבוה בבת אחת), אלא הליך מהותי שנועד להשוות בין מי שמקבלים את המענק בבת אחת לבין מי שמקבלים אותו לאורך מספר שנים.
"בצדק קבע בית המשפט המחוזי הנכבד כי ייחוס ההכנסה החייבת בלבד לאחר שנקבעה בשנת המס שבה אירע אירוע המס, בלא שבשנות היחוס יובאו בחשבון נתונים המשפיעים על קביעת ההכנסה - ידמה יותר לפריסת המס מאשר לפריסת ההכנסה", אומר מלצר.
השופט
אליקים רובינשטיין הוסיף: "יש לראות את הסכומים שקיבלו המשיבים ממעסיקיהם בגדרי מענק הפרישה כקרובים יותר במהותם לחיסכון לעת זקנה, 'אחיה' של קיצבה, שלגביה נכונה רשות המיסים לפרוס 'מהותית' את ההכנסה; ועל כן יש להחיל את הפטור באופן שנתי, כהכרעת בית המשפט קמא וחברי ולא בחדא מחתא, ב'מכה אחת'. מכוון אני לכך, שהכספים שמקבל הפורש כמענק עשויים להוות לעתיד לבוא חלק משמעותי מרווחתו הסוציאלית לעת זיקנה, בודאי עם התארכות תוחלת החיים, תודה לאל ולשלוחיו הרופאים".
לאור זאת מעיר רובינשטיין, כי ייתכן שהגיעה השעה לשנות את התפיסה לפיה מענק פרישה אינו חלק משכר העבודה - הלכה שקבע בית המשפט העליון בשנת 1971: "ייתכן שלא רק במקרים של מוגבלות כבענייננו, אלא אף לפורש בגיל פרישה 'מלא', ראוי לשקול ראייתו של מענק פרישה כמצוי במתחם הרחב של הסדרי ביטוח סוציאלי לעתיד לבוא, לעת זקנה, אולי מה שאין כן בפרישה 'צעירה' ובודאי במקרים שבהם מתבררת לפקיד השומה מניפולציה מכוונת".
עוד אומר רובינשטיין כי הוא ער לסכנה ש"מתוחכמי תכנון" יעשו שימוש בפסק דין זה על-מנת להתחמק מתשלום מס. על כך הוא משיב: "מאמין אני כי אם יתברר שתוצאות פסיקתנו תפתח פתח רחב מדי, חזקה על הרשויות שיידעו לכלכל דרכן, כך שמענקי פרישה 'אסטרונומיים' לא יהיו 'מקלט מס' במקום שאינו ראוי לכך".