עשר שנים נדרשו למדינה ולערכאות, עד אשר החליט (23.10.11) בית המשפט המחוזי בחיפה להעניק פיצויים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים לאח ולאחות יוצאי לוב. פסק דינו של המחוזי חושף את הנוקשות בה התייחסה אליהם ועדת הערר שליד בית משפט השלום בחיפה, אשר זקפה לחובת השניים את העובדה שעדויותיהם - שנמסרו 68 שנים לאחר האירועים - לא היו זהות.
יוסף הראל, יליד 1936, ואיריס מימון המבוגרת ממנו בשנתיים, הגישו את התביעה בעקבות אירועים שהתרחשו בעת הכיבוש הגרמני של לוב, בשנת 1942. השניים סיפרו כיצד ברחה משפחתם מביתה שבטריפולי, הן בשל הפחד מפני הגרמנים והן בשל הפצצות בעלות הברית. בשנת 2002 נדחתה תביעתם, וכעבור שמונה שנים הגישו ערעור לוועדה בראשות השופט אהרון שדה.
הוועדה דחתה את הערעור לאחר שקבעה, כי קיימות סתירות בעדויותיהם של הראל ומימון. בין השאר ציינה הוועדה, כי לא ברור כיצד זה יכול היה אבי המשפחה, אשר לדבריו ילדיו חשש מן הגרמנים, לבקש מהם להזיז את כוחותיהם מחנותו כדי שזו לא תופצץ בידי בעלות הברית, כפי שסיפרה מימון. הוועדה סברה שהמשפחה אכן סבלה עקב המלחמה ועקב היחס ליהודים, אך עילת הנרדפות לא הוכחה, ולכן נדחו שני העררים.
סגן נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה,
יגאל גריל, והשופטים
יעל וילנר ו
עודד גרשון קיבלו את ערעורם של האחים. בפסק הדין כותב גריל, כי האירועים והפחדים שתיארו הראל ומימון, מבססים את עילת הנרדפות לצורך מתן הפיצוי. הוא מצטט בין היתר את עדותה של מימון: "פחדנו מאוד וברחנו לכפרים הערבים להתחבא מפחד הגרמנים. הגרמנים היו כל הזמן מחפשים בנות ואמא שלי הייתה מחביאה אותנו מתחת למיטה ברגע ששמענו את הצעדים שלהם מתקרבים".
גריל מסתמך על פסקי דין קודמים במחוזי, אשר קבעו - כולל בהתייחסות ישירה ליהודי לוב - כי פחד קיצוני בשל רדיפות הנאצים, מהווה סיבה מספקת לקבלת פיצוי מן המדינה. עוד הוא אומר, כי אין דרך לחדור לנבכי מוחו של האב בבקשתו מן הגרמנים להזיז את כוחותיהם, ואין לזקוף לחובתו את האפשרות ששם את נפשו בכפו כדי להציל את משפחתו.
בהתייחסו לטענת הוועדה בדבר העדר אחידות בין העדויות, אומר גריל: "לא למותר להזכיר שהמערער היה באותה תקופה (1942) כבן 6 ואחותו כבת 8. עצם העובדה שגירסאות התביעה של המערערים, כמו גם עדותם, 'לא היו כה דומות כפי שניתן היה לצפות' - כפי שמציינת הוועדה בעמ' 1 לפסק דינה - יש בה לדעתי כדי להצביע על כך שלא נעשה ניסיון 'לתאם' את עדויותיהם. כל אחד ואחת מהם העיד לפי הזיכרון האישי שלו/ה.
"מטבע הדברים, אין ולא יכולה להיות זהות בדרך שבה כל אחד מן העדים מתרשם מן האירועים ועוצמתם, ביודענו שכל אדם קולט את האירועים ומתרשם מהם על-פי דרכו. מובן גם שכל אדם מנסח את התרשמותו מן האירועים על-פי כושר זכרונו וניסוחו, ומעל לכל, חובתנו להביא בחשבון שהמערערים העידו בפני הוועדה ביום 1.11.10 על אירועים שהתרחשו בשנת 1942, דהיינו, 68 שנים קודם לכן, בהיות המערער כבן 6 והמערערת כבת 8".
בשולי ההחלטה מעיר גריל על כך שמצד אחד משרד האוצר לא שלח לאחים בדואר רשום את ההודעה על דחיית בקשתם בשנת 2002, ומצד שני - הם לא הסבירו מדוע המתינו שמונה שנים בטרם ערערו על ההחלטה. לפיכך נקבע, כי השניים יקבלו פיצוי מ-1.4.2007.
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
