בג"צ קיבל הבוקר (יום ב', 11.8.03) את עתירתו של ארגון 'נח', ההתאחדות הישראלית של הארגונים להגנת בעלי חיים, וקבע כי הליך פיטום אווזים מלאכותי, בו החקלאים מזינים את האווז בצורה כפויה, באמצעות הכנסת צינור לוושט, הינו אסור במדינת ישראל.
השופטים שטרסברג-כהן, ריבלין וגרוניס קבעו כי בתקנות צער בעלי חיים, העוסקות בפיטום אווזים, נפל פגם מהותי, מאחר וניתן להשתמש באמצעי שפגיעתו בחיות פחותה. עם זאת, מאחר והתקנות אמורות לפקוע ממילא בחודש מרס 2004, קבעו השופטים כי ההחלטות בדבר בטלות התקנות ואיסור השימוש בפרקטיקה האמורה, יחולו רק במרץ 2005, במידה ותוקפן יוארך, זאת כדי שלא לפגוע בחקלאים.
הליך הפיטום
פיטום של אווזים הינו הליך חקלאי שמטרתו ייצור כבד מוגדל ושומני, ממנו מכינים את המאכל הידוע ככבד אווז. הליך הפיטום מתחיל כאשר האווז מגיע למשקל של כ-4 ק"ג, וגילו 10-8 שבועות. במהלך הפיטום ניתן המזון לאווז בצורה כפויה, באמצעות הכנסת צינור לוושט, מספר פעמים ביום. המזון הינו עשיר באנרגיה, מתוך מטרה להביא לכך שהכבד יהא שומני במיוחד.
כמות המזון הניתנת לאווז באופן כפוי, עולה בהרבה על הכמות הנדרשת לקיומו הרגיל של האווז. תקופת הפיטום נמשכת מספר שבועות, עד שהכבד מגיע לגודל אופטימלי. באותו שלב מימדיו של הכבד עולים פי כמה על גודלו הטבעי. בשלב הפיטום ניזון האווז אך ורק בדרך הנזכרת (אך הוא ממשיך לשתות בדרך טבעית).
התקנות הותקנו בעקבות עתירה קודמת בנושא
בעקבות עתירה שהגיש ארגון נח בשנת 99', בו דרש כי יותקנו תקנות מכח חוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים), התשנ"ד-1994, שייאסרו על הזנה כפויה של אווזים, התקין שר החקלאות את תקנות צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים) (הלעטת אווזים), התשס"א-2001.
התקנות קובעות, כי אין להפעיל מפטמת אווזים, אלא על-פי ההסדר שבתקנות. בין היתר נקבע כי ההזנה הכפויה תיעשה אך ורק באמצעות מכונה פניאומטית; נקבעו אורכו המירבי של צינור ההזנה וקוטרו המירבי; נקבעה כמות המזון המירבית לכל יום של פיטום, וכן נקבע שאין להפעיל מפטמת אווזים חדשה ואין להרחיב מפטמה קיימת.
כעת, טוען ארגון נח, באמצעות עורכי הדין ד' שרמן וא' פלג, כי הפרקטיקה של הזנה כפויה או הלעטה של אווזים אסורה על פי הדין הישראלי. לדבריו, לתהליך הפיטום יש השלכה אף על כושר התנועה של האווז ויציבות רגליו. עוד נטען, כי התקנות נוגדות את החוק, הקובע איסור עינוי, התאכזרות והתעללות בבעלי חיים, הואיל והן מתירות פרקטיקה חקלאית שאינה מתיישבת עם החוק. בנוסף, ההסדר שבתקנות אינו מעשי ואינו ניתן לאכיפה ואכן, הוא אינו נאכף בפועל.
המשיבים: קבלת העתירה תביא לחיסול הענף החקלאי כולו
העתירה כוונה נגד היועץ המשפטי לממשלה, שר החקלאות, המועצה לענף הלול ו-32 משקים המפטמות אווזים, שטענו באמצעות עו"ד אבי ליכט, סגן פרקליטת המדינה, ועורכי הדין ט' מנור, ב' נאור וא' חקיקת, כי קבלת העתירה תביא לחיסולו של הענף החקלאי כולו, משום שללא פיטום אווזים, לא מתקבל המוצר בו מעוניינים הצרכנים.
השופטים טובה שטרסברג-כהן ואליעזר ריבלין, בדעת הרוב, קבעו כי החובה להגן על בעלי החיים מושרשת בהלכה היהודית ובמשפט הישראלי מימים ימימה, וברור כי במקרה זה, יש למצוא את נקודת האיזון הראויה בין האינטרסים המתנגשים. השופטים אף בחנו פסיקה קודמת של בית המשפט העליון, בה נאסר על מפעלי הנופש בחמת גדר, לקיים מופעי ראווה בו נלחם אדם בתנינים, מאחר ובשעשוע ובידור הקהל אין כל ערך חברתי ראוי, המכפר על הסבל הנגרם לבעל החיים.
העובדה שהחיה נועדה להמתה אינה מצדיקה גרימת הסבל
השופטת שטרסברג-כהן קבעה כי מבחני התכלית והמידתיות הקבועים בחוקי היסוד, משמשים "לצורך עריכת איזון לא רק בין זכויות אדם אלא גם במקרים אחרים, שענייננו הוא אחד מהם". "העובדה כי החוק מוציא מתחולתו המתת בעל-חיים לצרכי מאכל אדם, כמו גם העובדה כי חיית המשק נדונה להמתה בסיום תהליך הגידול, אינה מצדיקה – כשלעצמה - כי עד לאקט ההמתה יהיו חייה רצופי סבל".
מסקירת הדין הנוהג במדינות אחרות, עולה כי המגמה הדומיננטית בארה"ב ובקנדה, מוציאה פרקטיקות חקלאיות מקובלות מתחולתם של חוקי ההגנה על בעלי-חיים. לעומת זאת, המגמה הדומיננטית באירופה ובמדינות נוספות בעולם, שמה דגש על רווחתם של בעלי-החיים, במסגרתה לא מוּצאות פרקטיקות חקלאיות מתחולתם של חוקי ההגנה על בעלי-חיים, אלא נקבעים הסדרים חקיקתיים ספציפיים, הכוללים כללים באשר לאופן היישום של פרקטיקות חקלאיות שונות, ומבוססים על מחקרים מדעיים.
עוד הסיקה שטרסברג-כהן, כי בכל הנוגע לחיות משק, נראה כי הגישה הישראלית דומה יותר לחקיקה האירופית והניו-זילנדית מאשר לחקיקה האמריקנית-קנדית. החוק הישראלי קובע, כי בעת התקנת תקנות לשם הגשמת מטרת החוק, על השר להתחשב 'בצרכי החקלאות'. "יש לבדוק בכל מקרה נתון את מהות 'צרכי החקלאות' שעל הפרק, אל מול עצם גרימת הסבל לבעל-החיים, סוג הסבל, עוצמת הסבל וכיו"ב, ועל-פי אלה יוכרע אם פרקטיקת הפיטום היא חוקית אם לאו".
הגם שהשופטת מסכימה ש"אין חולק, כי ללא הפגיעה בכבדו של האווז לא ניתן לייצר כיום כבד אווז", הרי שגם "אין מחלוקת שאכן נגרם לאווזים סבל במהלך הפיטום". התקנות אינן עומדות במבחן 'איסור ההתעללות' שבחוק, מאחר והן אינן עומדות ביעד שנקבע בהן - למנוע סבל מן האווזים. הן אמנם מיטיבות את המצב ששרר קודם להן, אולם אין בהן "להשיג את נקודת האיזון הראויה בין האינטרסים המשמשים בזירה".
"המחיר העכשווי כבד מדיי"
"על התקנות לבטא את המחיר שהחברה מוכנה לשלם על-ידי פגיעה ברווחת האווזים, על-מנת לייצר את המעדן הידוע ככבד אווז. המחיר העכשווי כבד מדיי. התקנות נוקטות אמצעים שפגיעתם באינטרס ההגנה על בעלי-החיים קשה היא, וכפועל יוצא מכך, הן אינן משקפות יחס ראוי בין התועלת ל'צרכי החקלאות' ובין הפגיעה בבעלי-חיים המותרת על פיהן. הן עונות חלקית על מבחן ההתאמה הרציונלית בין אמצעי לבין מטרה, אך אין הן מספיקות כדי לעמוד במבחן זה. הן אינן קובעות את האמצעים שפגיעתם פחותה והן אינן עונות על מבחן המידתיות במובן היחס בין התועלת לבין הנזק".
"ככל ש'ייצור מזון' דרוש להבטחת צורכי קיומו של האדם, כך יגדל משקלו. מכאן, שאין לראות במזונות בסיסיים ובמזונות אשר יש לראותם כמותרות - מקשה אחת... נכון הדבר במיוחד כאשר המזון הוא מעדן והוא מופק בפרקטיקה המלווה בגרימת סבל חמור לבעלי-חיים".
המשיבים לא הראו כי נעשה מאמץ לשפר את המצב הנוהג לפי התקנות וכי נעשה מאמץ לאכוף אותן. כך למשל, "אין התקנות מתייחסות כלל לטיפול הוטרינרי שיינתן לאווזים באופן יומיומי ובמקרי מצוקה; לתנאים הסביבתיים בהם יוחזקו (תאורה, טמפרטורה, לחות, ניקיון וכו'); לאופן גידולם והזנתם עד לתקופת הפיטום וכיו"ב".
הכרזת בטלות התקנות תיכנס לתוקף במרס 2005
מכל האמור עולה, כי בתקנות נפל פגם מהותי, באשר הן "סוטות באופן מהותי מהגשמת מטרתו של החוק ועל-כן דינן להתבטל". עם זאת, בשל ההשלכות המהותיות של ביטול התקנות ומאחר והן עתידות לפקוע בחודש מרס 2004, הרי שהקביעה כי הליך הפיטום אסור יידחה עד לחודש מרס 2005, ואם יחודש תוקפן של התקנות, הן יתבטלו במועד זה.
עוד הוסיפו שופטי הרוב, כי "במידה ויוחלט להמשיך בקיום הענף לייצור כבד אווז, יהיה על המחוקק להתקין תקנות שתבטחנה שימוש באמצעים באופן שהסבך הנגרם לאווזים על-ידי הפרקטיקה הקבועה בתקנות, יופחת במידה משמעותית. כמו כן, יש לגבש כללי פיקוח על תהליך הפיטום, שיבטיחו ביצוע מלא מדוייק ורצוף של התקנות ככל שתהיינה בתוקף במהלך תקופת ההשעיה ושל כל הוראות הסדר חקיקתי שיבוא במקומן".
דעת המיעוט: קבלת העתירה תהפוך ענף שלם לבלתי חוקי
השופט אשר גרוניס, שהיה בדעת המיעוט, סבר כי "בהחלט ניתן לערוך הבחנה בין סוגים שונים של מזון המיוצר מן החי על פי מידת חיוניותו ולטעון כי מעדן גסטרונומי, דוגמת כבד אווז, אינו זכאי לאותה מידת התחשבות כמאכלים אחרים. עם זאת, וכפי שאמרנו, עריכת אבחנה מעין זו עלולה לפתוח פתח לאבחנות דקות מדק".
מעבר לכך, שונה המקרה כאן מפסק הדין בעניין התנינים, מאחר ואין המדובר כאן בבידור של בני אדם, כי אם בייצור מזון. המחוקק חייב את שר החקלאות, בבואו להתקין תקנות בנושא, להתחשב ב'צרכי החקלאות', כאשר "בגדר 'צרכי חקלאות' יבואו הן האינטרסים של החקלאים והן האינטרסים של כלל הציבור בייצור מזון".
"חובה זו מובילה לקביעה, כי אין להתעלם מצרכי החקלאות כאשר מעיינים בפרשנותם של שלושת המונחים - עינוי, התאכזרות והתעללות. אין זה מתקבל על הדעת שהמעטפת הפרשנית לעניין האיסור הישיר שהשיתו המחוקק הראשי, תהא שונה מן הפרשנות המתבקשת לגבי סמכותו של מחוקק המשנה באותו חוק עצמו".
השופט גרוניס קיבל את טענת המשיבים, לפיה משמעות קבלת העתירה "הייתה שבן רגע הפך ענף חקלאי שלם לבלתי חוקי". מאחר וגרוניס לא מוכן היה לקבל כי הליך הפיטום עצמו אסור, קבע הוא כי אין טעם להכריז על בטלות התקנות.
בג"צ 9232/01 "נח" ההתאחדות הישראלית של הארגונים להגנת בעלי-חיים נ' היועמ"ש ואח'
