המחוזי: ללדור אין חסינות בתביעת אולמרט

פרקליט המדינה, משה לדור, ייאלץ להתגונן בכוחות עצמו בפני תביעת לשון הרע שהגיש נגדו ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט. שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, איתן בורנשטיין, קבע, כי תעודת החסינות שקיבל לדור מהמשנה ליועץ המשפטי לממשלה, שרית דנה, לא הוצאה לאחר בחינה כנדרש ולפיכך היא אינה תופסת.

לדור התראיין בפברואר 2011 לעיתון הארץ, ובין היתר התייחס לאולמרט. על פרשת טלנסקי, אמר לדור: "על-פי החשד מרפד איש ציבור ישראלי המקבל ממנו כל מיני תשלומים שניתנים לו גם במזומן וגם בכל מיני דרכים אחרות, ובכך מאפשר לו לחיות". על פרשת הולילנד אמר: "אני לא חושב שאיזושהי פרשה במדינת ישראל מתקרבת להיקפים ולרמת החומרה של השחיתויות שנחקרו בפרשה הזאת". עוד טען לדור, כי אולמרט לא החזיר הלוואה בסך 75,000 דולר שקיבל מאיש העסקים ג'ו אלמליח.

אולמרט הגיש תביעה בסך 150,000 שקל נגד לדור והארץ (והודיע שאם יזכה, יתרום את הכסף לבית הספר ביאליק-רוגוזין בתל אביב). הוא טען, כי הדברים היו הן לשון הרע והן הפרת כלל הסוב-יודיצה.

לדור העלה טענה מקדמית, לפיה על המדינה לבוא בנעליו, להתגונן בשמו ולשלם כל סכום בו יחויב (אם בכלל), והפרקליטות תמכה בעמדתו. ואולם, שופטת בית משפט השלום בתל אביב, ריבה ניב, קבעה שהראיון לא היה חלק מתפקידו של לדור ולכן המדינה לא יכולה לנהל את המשפט במקומו.

אורנשטיין דחה את ערעורו של לדור, אך מנימוקים שונים מאלו של ניב. לדבריו, הבדיקה אינה צריכה להתייחס לשאלה האם הדברים נאמרו במסגרת תפקידו של לדור, אלא לשאלה האם תעודת החסינות הוצאה בצורה סבירה. על שאלה זו משיב בורנשטיין בשלילה, בקובעו שדנה לא ערכה את הבדיקות הדרושות בטרם הוציאה את התעודה.

החלטתה של דנה ניתנה לאחר שקראה את כתב האישום נגד אולמרט בפרשת טלנסקי, את הראיון עם לדור ואת תצהירו של דובר משרד המשפטים, משה כהן, שנכח בראיון. אורנשטיין קובע שבכך לא היה די, שכן החוק קובע שהחסינות לא תחול "על מעשה כאמור שנעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור". לדברי בורנשטיין, דנה הייתה צריכה לבדוק לעומק האם לא התקיים בראיון היסוד הנפשי השולל את החסינות:

"עו"ד דנה לא מצאה לנכון לשוחח עם המבקש [לדור], ולהתחקות במישרין אחר הלך רוחו של המבקש באשר לענייניו של המשיב [אולמרט], שמא יש ממש בטענותיו של האחרון שלפיהן היה המבקש מונע ממניעים פסולים כלפיו, קרי, הייתה לו כוונה לגרום לנזק, או שהיה אדיש לאפשרות כאמור". לאור זאת קובע אורנשטיין: " תשתית הראייתית שעמדה לפני המדינה, בעת הוצאת תעודת ההכרה, אינה מספקת בנסיבות המקרה, ומשכך המסקנה, של המדינה להחליט ליתן חסינות, נמצאת בחסר, ואינה עומדת במבחני המשפט המנהלי הנדרש לצורך הביקורת השיפוטית, החלה בעניין".

עוד קובע אורנשטיין, כי דנה לא יכלה לדעת האם לדור היה מודע בזמן הראיון לכך שאולמרט השיב לאלמליח את ההלוואה שישה חודשים קודם לכן: "לא ברור הכיצד התקבלה ההחלטה בדבר הענקת חסינות למבקש בנוגע לדבריו, שנטען שמהווים לשון הרע בנוגע ל'הלוואת אלמליח', בהעדר כל ראיה, הסותרת את טענת המשיב והאסמכתאות שאליהן הפנה, ולפיהן אמור היה המבקש לדעת בעת הראיון שההלוואה הוחזרה".

פגם נוסף מצא אורנשטיין בכך שדנה לא נימקה כלל את קביעתה, לפיה במקרה של לדור לא חלים החריגים המונעים את החסינות. "כל שנאמר בתעודת ההכרה הינו אמירה כללית שלפיה: 'אין בחומר שהובא בפני תשתית המבססת – ולו בדוחק - התקיימות החריג לחסינות...', ומבלי לפרט ולנמק מדוע כך הוא, במיוחד שעה שקיימות טענות המגובות בתצהיר [של אולמרט] שמהן עולה אחרת". לדברי אורנשטיין, דנה הייתה חייבת לבדוק היטב את טענותיו של אולמרט בדבר מניעים אישיים מצידו של לדור, בטרם תקבע שדבריו לא נאמרו בכוונה לגרום נזק או מתוך אדישות לנזק שכזה.