הרבה מהחיילים הבריטיים, שנידונו למוות על פחדנות במלחמת העולם הראשונה, היו קרבנות של פגיעות מוחיות עקב הפגזות - קבע צוות בין-תחומי של מומחים מאוניברסיטת דיוק בדורהאם שבקרוליינה הצפונית.
הצוות בדק תיקים של כשלוש מאות חיילים בריטיים, שהוצאו להורג, לאחר שהורשעו בפחדנות, או בעריקה. חלקם היו חיילים וקצינים מצטיינים, שחבריהם לא יכלו להסביר את השינוי הפתאומי בהתנהגותם.
יש דמיון גדול בין הלם קרב (פי טי ס די) לבין פגיעות טראומטיות במוח (טי בי איי) בקרב חיילים משוחררים, וקשה להבדיל ביניהם - מסביר פרופ' ברוס קייפהארט, פסיכיאטר מהמרכז הרפואי של אוניברסיטת דיוק. בנוסף, לא כל המומחים מקבלים את הקשר בין פגיעות טראומטיות במוח לבין גלי הדף, שנוצרים מפיצוצים.
ממצאי הצוות הוצגו לפני כחודש בוועידה של האגודה האמריקנית לנוירו-טראומה.
לכעשירית מהחיילים הבריטיים היו סיבות לעריקה או לפחדנות, קובע הצוות. בשאר המקרים לא נמצא די מידע על הסיבות לשינוי ההתנהגותי. החוקרים מצאו, כי לעשירית המוצאים להורג היו תסמינים של נוירו-טראומה - דיווח פרופ' קמרון ר' באס, איש צוות המחקר, העומד בראש מעבדת המחקר לפציעות ולביו-מכניקה אורתופדית בבית-הספר לרפואה של אוניברסיטת דיוק.
צוות המחקר אינו עוסק בהיסטוריה, אלא מחפש דרכים להגן יותר טוב על חיילים בשדה הקרב, ולטפל בנפגעים. הצוות עסק בשיפור המיגון האישי ומיגון רכב ובפיתוח טכניקות רפואיות מתקדמות ותרופות.
השילוב הבין-תחומי של אנשי הצוות יוצר גישה חדשה למחקר - גם בהעדר די מידע. כך, מהנדסים מכאניים חוקרים את התכונות של הפגזים הגרמניים במלחמת העולם הראשונה, ומסיקים מהן על התפשטות גלי ההדף בהתפוצצותם.
במלחמת העולם הראשונה נטבע המושג, "פחד הפגזות" (shell shock) - תגובה הרסנית של חיילים, שחוו הפגזות כבדות, שאפיינו את מלחמת החפרות בחזית האירופאית. סיבותיו נמצאות עד היום בוויכוח עז - האם זו תגובה נפשית, או שמא תוצאה של פגיעה גופנית, ואולי זו תגובה לעקה (לחץ) פסיכולוגית. למרות השינוי במינוח הרפואי עם השנים ובמדינות שונות, זוהה פחד הפגזות עם הלם קרב.
פרופ' קייפהארט סבור, כי החוקרים התעלמו מהנפגעים בהפגזות. כלומר, גם כיום ראוי לשים לב לפגיעות מגלי הדף עקב הפגזות, או פיצוץ מטענים.
"נתיבי תהילה"
במלחמת העולם הראשונה שוכללה במידה מפחידה תעשיית ההרג, והארטילריה קיבלה עוצמה חדשה כשפגזים עם חומר-נפץ מרסק (חנ"ם) החליפו את פגזי המתכת. כתוצאה מכך, התרבו הפגיעות מגלי הדף, סבור פרופ' קייפהארט, המדגיש, כי עד היום לא הבינו המדענים את מלוא טיב הפגיעות במוח עקב גלי הדף.
באס, קייפהארט וחבריהם בודקים גם נתונים של צבא ארצות-הברית ממלחמת העולם הראשונה, ומשווים אותם לנתונים ממלחמת העולם השנייה. כמו-כן, הם משתמשים בנתונים מקבילים של צבא צרפת.
במלחמות העולם הייתה סובלנות נמוכה מאוד של הפיקוד לתגובות רגשיות של חיילים. בין השאר, סבלו הצבא הצרפתי והצבא הבריטי מחוסר מוטיווציה של חייליהם לנוכח פקודות לא-חכמות של מפקדיהם, שטבחו בהם ללא היגיון וללא רחמים. תגובת הפיקוד הייתה להוציא להורג חיילים וקצינים, שהורשעו בפחדנות, או בעריקה.
מספרים, כי גנרלים גרמניים השקיפו על העמדות הבריטיות בצפון צרפת במלחמת העולם הראשונה, והביעו את הערכתם ליכולתם הקרבית של חיילי האויב.
"הבריטים נלחמים כאריות", אמר גנרל גרמני.
"אך מפקדים עליהם חמורים", העיר הממונה עליו.
סטנלי קובריק הביא בסרטו הנורא, נתיבי תהילה (1957), סיפור של גדוד צרפתי במלחמת העולם הראשונה, שמפקדיו החליטו להוציאו להורג, כדי לדרבן את חבריהם לנשק. לא ברור האם יש רקע היסטורי להחלטה כל כך מרושעת, אך הסרט משקף היטב את האווירה בחפרות ובמפקדות בחזית האירופאית.
וידוע המקרה, שגנרל ג'ורג' פטון סטר במלחמת העולם השנייה לחייל הלום קרב, שאושפז בבית-חולים צבאי בסיציליה - תקרית שכמעט סיימה את הקריירה הססגונית שלו.
ניחונו
הצוות מאוניברסיטת דיוק מצא בארכיונים הבריטיים מקרים מזעזעים של חוסר התחשבות בחיילים ושל אטימות-לב מוחלטת של הפיקוד. במקרה אחד הוצא להורג חייל בריטי, שעזב את עמדתו. התברר, שהוצא להורג למרות שהעידו, כי קיבל פקודה ממפקדו הישיר לתגבר את חבריו, שהדפו הסתערות גרמנית. חייל אחר הוצא להורג כיוון שבלהט הקרב איבד את נשקו.
בהרבה מקרים העידו חברים לנשק ומפקדים, כי החיילים והקצינים הנאשמים סבלו מהלם הפגזות, והתנהגותם דמתה לתגובות של הסובלים מפגיעות במוח.
מכל מקום, המחקר הוכיח, כי מרבית החיילים הבריטיים, שהוצאו להורג בשל פחדנות ובשל הריגה, הומתו לשווא. בשנת 2006 חננה ממשל בריטניה את כל 306 חייליה וקציניה, ש"נורו עם שחר" - כפי שכונו ההוצאות להורג בסלנג של החיילים הבריטיים במלחמת העולם הראשונה.
מחקר אחר בקרב חיילים משוחררים אמריקניים מעלה חשד, כי הם חשופים יותר למחלת לוּ גריג (איי ל ס - מחלת העצבים המוטוריים) - מחלה ניוונית, הפוגעת בתאים במערכת העצבים המרכזית ובמערכת העצבים ההיקפית, הקשורים לתנועה. זו מחלה חשוכת-מרפא כיוון שמקורה לא ידוע. רוב החולים נפטרים כתוצאה מסיבוכים של כשל ריאתי ושל דלקת ריאות. למרות תוחלת החיים הקצרה של חולים במחלת העצבים המוטוריים, חולה הפיסיקאי הנודע סטיוון הוקינג במחלה זו כבר ארבעים וחמש שנה.
בשנים 2011-2003 דיווחו חיילים משוחררים על תסמינים, המזוהים עם מחלת העצבים המוטוריים. ברשות האמריקנית לחיילים משוחררים (וי איי) אספו את המידע, ובדקו את דמם של המתלוננים, שהסכימו להיבדק. ד"ר יוג'ין אוֹדוֹן, מנהל המרכז למחקר שירותי רפואה ברשות האמריקנית לחיילים משוחררים, מנסה לאתר באמצעות הבדיקות האמנם נמצאים חיילים משוחררים בסכנה גדולה יותר ללקות במחלת לו גריג. בינתיים, התשובות אינן מובהקות.
יש הסבורים, כי הדבר נובע מריכוז-יתר של עופרת בדמם, אך אין ברור הקשר הסיבתי בין הממצא לבין המחלה הניוונית, והאם הממצא משמעותי.
חוקרים הציעו קשר בין המחלה לפגיעה מוחית מנזקי הדף, לחשיפה לחומרי הדברה ולזיהום אוויר כתוצאה משריפת שדות הנפט - הכל ממציאות הלחימה והשהות בעירק. אך טרם נמצאה שום הוכחה חותכת לקשר כזה.
חוקרים משערים, כי המדובר בנטייה גנטית, המוגברת עקב כמה גורמים. בשנת 2006 קבע המכון לרפואה של האקדמיה האמריקנית למדעים, כי המידע על המחלה מוגבל, ואין קשר מובהק בין שירות צבאי לבינה.
