דורות הרבה מורגלת בפינו ההודיה שאומרים אותה כל ישראל באשר הם שם ברגלים, פסח-שבועות-סוכות, "מועדי קדשך בשמחה ובששון הנחלתנו, ברוך אתה ה', מקדש ישראל והזמנים". מודעה רבה יש בהם, האומה מקושרת לבריאה, היא פועמת עם פעימות הארץ בחוגה, פסח באביב, שבועות בקיץ, סוכות בסתיו, החגים מקדשים את הקשר הבלתי אמצעי הזה בין האומה לבין האדמה, הפורחת באביב, המבשילה פירותיה בקיץ, המעכבת יציאתה לימי חורפה עד שייתם האסיף.

לכל חג משלושת הרגלים יש את המאפיין הייחודי לו ומאפיין זה נזכר בתפילת החג. ככלל, נוסח התפילה בשלושת הרגלים הוא זהה מלבד הקטע של איזכור החג, שכן בשבועות זה "זמן מתן תורתנו" בסוכות "זמן שמחתנו" וחג הפסח הוגדר על-ידי חז"ל כ"זמן חֵרוּתֵנוּ". ההגדרה הזאת מופיעה בנוסח תפילת יום טוב של פסח ובמוסף של כל יום. דומני כי ראוי שננסה לבדוק מהי אותה חרות שלכבודה אנחנו חוגגים שבעה ימים. דומני כי 'מצב בו האדם הוא אדון לעצמו ורשאי לעשות ולומר כרצונו' יתקבל על-ידי רבים כהגדרה נכונה ל"חרות". אבל האמנם זה הכל? ואם האדם רשאי וכו' אבל הוא סובל תחלואים ר"ל, גם אז הוא בן-חורין? ומה עם בעלי חיים, גם לגביהם שייך עניין החרות?

חסידים מספרים: רבי לוי יצחק מברדיצ'ב ביקר פעם קודם הפסח במאפיית מצות בעירו. בראותו את הנשים שעבדו שם בפרך מהבוקר עד שעת לילה מאוחרת, לאחר שטרחו בניקיון ביתן, זעק מנהמת ליבו: "שונאי ישראל מעלילים עלינו עלילה, שאנחנו אופים חס ושלום את המצות בדם ילדים נוצרים. העלילה הזאת היא שקר נתעב. לא בדם ילדים נוצרים אנו אופים את המצות אלא בדם נשים יהודיות צדקניות אנו אופים את המצות".

חג הפסח זהו זמן להחדיר בליבנו אמונה בהקב"ה, שהוא מנהיג לעולם ובמאמרו ברא שחקים, ואין אדם נוקף אצבע למטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה.