הסכם האיחוד: גנץ ראש הממשלה; לפיד שר החוץ

הרוטציה היא באמת בעיה. כי היא עוסקת במה שבעיקר מעניין פוליטיקאים - אגו. אבל הנושאים המהותיים של ההתנהלות הממלכתית קלים לפשרה.

יו"ר מפלגת מרצ תמר זנדברג קראה (יום ה', 21.2.19) לאיחוד עם מפלגת העבודה בראשותו של אבי גבאי. זאת לאור האיחודים בגושי המרכז והימין. "מרצ תהפוך כל אבן על-מנת שזה יקרה. יש לנו 12 שעות ואנחנו מזמינים את אבי גבאי לשולחן הדיונים באופן מיידי", אמרה זנדברג. במקביל, גבאי וראשי מפלגת העבודה התכנסו להתייעצות דחופה.

פרישתה של יו"ר התנועה, ציפי לבני, היא אבידה גדולה למחנה השלום, שגם כך רק הולך ומצטמק מדי יום ביומו. בית הנבחרים של מדינת ישראל נאלץ בכך להיפרד מפרלמנטרית דגולה, שבמשך 19 שנים רצופות ניהלה את מאבקיה למען הגשמת הרעיונות שבהם האמינה בכל מאודה.

ראוי עד מאוד לזכור. העתיד, מחכה תמיד כדי לפסוק אם הדרך בה הלכו המאמינים בצדקת התוואי שלהם התבררה כמבוי סתום, כאסון, כמבוא להמשך ובשורה. העבר חתום. אין דרך לשוב אליו. ההווה צמתים, יוצאים ממנו דרומה, צפונה שמאלה, ימינה, על-פי מה שהשכל הישר יכול להניח, על-פי מה שהחזון דוחק, על-פי מה שחלומות מניעים, ואין יודע, אי-אפשר שיהיה מי שיודע, אם השכל הישר של האחד הוא כשכל הישר של זולתו, אם החזון הדוחק הוא האחד ואין חזון אחר אציל שונה ממנו, ואם החלומות שווא ידברו ומאיזה הרהורי לב ישר הראו אותם לחולם. רק העתיד, ולעיתים רק המחר שלאחר מחר, יודעים. ומחר איננו כאן. מחר יהיו כאן ילדינו. נכדינו. נינינו. יהיו בהם שיאמרו אשרינו. יהיו בהם שיאמרו אויה לנו מאבותינו. יהיו בהם שיאמרו למדנו מהם שגם אנחנו בצומת, שגם אנחנו הולכים ממנו אל אשר אדם ישר בוחר ללכת, וגם אנחנו אין אנחנו ישרים כולם באותו יושר, גם אנחנו חולקים מיני חזון, גם אנחנו חולמים מהרהורי לבנו הער.