"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׁרָאֵל וַיִּקְּחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת כָּתִית לְמָאוֹר לְהַעֲלוֹת נֵר תָּמִיד". באלו המלים נפתחת פרשת "תְּצַוֶּה" שמות כ"ה, פס' כ'. מכל נושאי הפרשה אבקש להתמקד בנר התמיד, שכולנו מייחלים שלא ייגמר לעולם. מייחלים לחוסנו של נר התמיד, שמוצב יום יום בסערות חיינו בארץ השסועה, למרגלות החול והים, רשרוש של המים הגואים בהמולת חיינו אל מול ברק השמים - שהם תִּקְוות האדם, שהם תְּפִלַּת האדם. וזאת ברוחה של המשוררת חנה סנש. משוררת שמצאה את מותה במקום, בו נר התמיד לא הבליח את אורו המזכך מבעד לאימת החשכה הרצחנית, שהשתלטה על עולם, שסברנו שהוא עולם של תרבות. נר התמיד לא הצליח להאיר לה ולמיליונים רבים, שייחלו והתפללו, שאורו יחלצם מאיימת שדות הרצח וההרג.