שטחי המעברים בחניון אינם נחשבים כ"רחוב" במובן סעיף 269 לפקודת העיריות, ולכן הם באים בחשבון בקביעת גובה הארנונה שיש לשלם בגין החניון. כך פסק (יום ד', 5.5.04) בית המשפט המחוזי בירושלים, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים.
פסק הדין ניתן על-ידי סגנית הנשיא, השופטת מוסיה ארד, בערעור שהגישה חברת א"מ חניות (ירושלים) בע"מ, המפעילה את החניון התת-קרקעי המצוי מתחת לכיכר ספרא (כיכר העיריה) בירושלים, נגד מנהל הארנונה של העיריה.
הערעור הוגש בעקבות דחיית הערר שהגישה א"מ חניות על שומת הארנונה שהוצאה לה לשנת 1998 בסך 789,459.3 ש"ח, עבור שטח של 19,914 מטר. לפי הסכם שנכרת עוד בשנת 1993 בין העיריה לחברה, 360 מ-800 מקומות החניה בחניון שמורים לעיריה (מתוכם 240 מקומות קבועים), המשלמת עבורם סכום של כמחצית מעלותם בשוק.
החברה: יש לראות העיריה כמחזיקה הבלעדית בשטחי חניה אלה
בערעורה, העלתה א"מ שלוש טענות סוגיות עיקריות. החברה טענה, כי בהתאם לסעיף 269 לפקודת העיריות והמבחנים שנקבעו לכך בפסיקה, יש לראות את כל שטחי המעברים בחניון כשטחים המהווים "רחוב" ולפיכך פטורים מתשלום ארנונה. החברה טענה, כי כי בהתאם להוראות ההסכם בינה לבין העיריה, מדובר בחניון ציבורי המשרת ציבור בלתי מסויים. כמו כן טענה החברה, היא איננה רשאית להפעיל או לעשות שימוש כלשהו בדרכים הציבוריות המצויות בחניון, בדרכי הכניסה והיציאה ובמעברים שבין מקומות החניה.
טענה נוספת של החברה היתה, כי יש לפטור אותה מתשלום ארנונה בגין השטחים בחניון, שלפי הוראות ההסכם שבינה לבין העיריה, משמשים כמקומות חניה לשימושה הבלעדי של העיריה. לטענתה, מדובר בחוזה אחיד, בגידרו שריינה העיריה לעצמה מקומות חניה תוך שהיא משלמת עבור מקומות החניה כמחצית מהמחיר הנהוג בשוק. לכן, טענה א"מ, יש לראות בעיריה מחזיקה בלעדית בשטחי החניה הללו ולחייב אותה לשאת באחוז היחסי מהיקף תשלום הארנונה בו חוייבה החברה.
לבסוף טענה החברה, כי תעריפי הארנונה בהם חוייבה אינם סבירים, בהיותם גבוהים מאוד בהשוואה לשיעורי הארנונה הנהוגים ברשויות מקומיות אחרות ובהשוואה לרמת השירותים שמעניקה העיריה בתמורה לתשלום הארנונה. חוסר הסבירות בתעריפי הארנונה אותן גובה העיריה, נטען הערעור, מתבטא גם בהעדר מדרג יורד של תעריפי הארנונה בהתאם לגודל השטח.
העיריה: החברה היא הנהית העיקרית משטחי המעבר
מנהל הארנונה טען בתשובתו לערעור, כי אין לראות במעברים שבחניון משום "רחוב" במובן סעיף 269 לפקודת העיריות, שכן החברה היא הנהנית העיקרית משטחי המעבר בחניון.
עוד טען המנהל, כי החברה היא המחזיקה בחניון כולו, לרבות במקומות החניה המוקצים תמורת תשלום לשימוש העיריה, ולפיכך אין לפטור אותה מהחלק היחסי של תשלומי הארנונה שנקבעו לנכס. באשר לסבירות גובה הארנונה טען המנהל, כי נושא זה איננו מצוי בסמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים הדן בערעור על ועדת הערר.
ביהמ"ש: המעברים הם חלק אינטגרלי מהחניון
כאמור, בית המשפט דחה את טענותיה של החברה. בנוגע לשאלה האם שטחי המעברים יכולים להיחשב כ"רחוב" ועל-כן להיות פטורים מתשלום ארנונה, קבעה השופטת ארד כי "פקודת העיריות איננה מגדירה את המונח 'רחוב'. עם זאת, יש לפרש מונח זה על-פי התכלית שביסוד הוראת החוק הנידונה. תכלית זו נועדה להסדיר את החיוב בתשלום ארנונה על-פי כללים צודקים ולגבותה בדרך יעילה".
לדבריה, "בענייננו, המעברים בחניון מהווים חלק בלתי נפרד מהחניון. הגישה לחניון פתוחה לציבור, ואולם, השימוש העיקרי של המעברים בחניון הוא לאפשר לבאים בשערי החניון גישה למקומות החניה אותם משכירה המערערת. המעברים אינם מהווים דרך ציבורית או רחוב המיועדים למעבר כלי רכב ואנשים ממקום אחד למקום אחר, וזאת אף אם נניח, כטענת המערערת, כי יש מי שעושה שימוש במעברים בחניון על-מנת לקצר את דרכו מרחוב שבטי ישראל לרחוב יפו".
"המעברים הם חלק בלתי נפרד מהחניון ומטרתם לאפשר חניית כלי רכב במקום... המעברים בחניון מהווים חלק אינטגרלי מהחניון ובלעדיהם לא היתה מתאפשרת גישה למקומות החניה. לפיכך, אין לראות בשטחים האמורים 'רחוב' והמערערת אינה זכאית לפטור מתשלום ארנונה בגין שטחים אלה".
החברה הפכה לנהנית העיקרית מהפעלת החניון
בנוגע לטענת החברה כי על העיריה להשתתף במימון הארנונה בגין שטח מקומות החניה שקיבלה בהתאם להסכם, כותבת השופטת ארד, כי "ההסכם עליו חתמה המערערת העביר את הזכויות להפעלת החניון מהעיריה לידי המערערת. משהפכה המערערת לנהנית העיקרית מהפעלת החניון, עליה הנטל לשאת בתשלום הארנונה. העובדה, כי הוראות ההסכם מחייבות את המערערת להותיר תמורת תשלום, 240 מקומות חניה פנויים בכל עת, אינה משנה לעניין זה ולמעשה אין כל הבדל בין 240 אנשים פרטים שיכלו לרכוש לעצמם מקומות חניה לבין עיריה הרוכשת 240 מקומות כאמור עבור עובדיה".
"המערערת טוענת, כי התמורה אותה משלמת העיריה בעבור מקומות החניה נמוכה מזו הנהוגה בשוק. ואולם, תנאי ההסכם, לרבות גובה התשלום, היו ידועים למערערת עת ניגשה למכרז ויש להניח כי היא תמחרה את עלויותיה ורווחיה בהתאם".
באשר לטענה בדבר סבירות גובה תשלומי הארנונה קובעת ארד, כי סעיף 3(א) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976, המתווה את השיקולים שמוסמכים מנהל הארנונה וועדת הערר לשקול בעניין גובה הארנונה, אינו כולל את סבירות גובה התשלומים כשיקול מותר, וכי סעיף זה מהווה "רשימה סגורה" של שיקולים מותרים.
"אינני סבורה כי חיובי הארנונה שהוטלו על המערערת מצדיקים את התערבות בית המשפט. הלכה פסוקה היא, כי לעיריה שיקול דעת רחב באשר לחיובי הארנונה הנקבעים על-ידה. הטעם לכך יסודו בהנחה, כי בידי העיריה המידע הרב ביותר באשר לצרכי העיר וליכולתם של מחזיקי הנכסים השונים לשאת בנטל הארנונה. לכן, מידת התערבותו של בית המשפט בשיקול דעתה של העיריה, בנימוק של אי סבירות ההחלטה, היא מצומצמת למקרים של אי סבירות קיצונית או אי צדק בולט. הנסיבות שלפנינו, אינן באות בגדרו של מבחן זה ואינן מצדיקות התערבות בהחלטה", מסכמת ארד.
עמ"נ 226/02 א"מ חניות (ירושלים) בע"מ נ' מנהל הארנונה של עירית ירושלים
