שלוש תערוכות צילום חדשות העוסקות במשפחה, יפתחו במוזיאון הישראלי לצילום בגן התעשייה בתל-חי החל מה-5 ביוני.
שמחה שירמן (יליד 1947) - זיכרון אפור, תצלומי משפחה
דוד סרי (1913-1981) - המשפחה כמרחב אסתטי
ריבה סגל (ילידת 1929) - משפחה אחת גדולה
יצירתם של שלושת הצלמים-אמנים המשתתפים בתערוכה מתממשת במרחב המשפחתי. שלושתם מעלים שאלות שחורגות מהתחום הפרטי, שקשורות, בין השאר, לתקופה בה הם פעלו/פועלים.
ממארגני התערוכה נמסר: "צילום המשפחה כפעולה יומיומית שכיחה מבליט את איכויותיו התיעודיות-ריאליסטיות של מדיום הצילום ואת מעמדו של התצלום כעדות. בתצלומי משפחה, תשומת הלב מופנית אל המצולמים והתצלום הוא עדות לשייכותם המשפחתית. בהקשר זה, פעולת הצלם נותנת ביטוי לחשיבות המצולמים עבורו ועבור התא המשפחתי.
העמדת האמנות במרכז הצילום המשפחתי מערערת עקרונות אלו ומעוררת שאלות לגביהם. היא ממקדת את המבט לא רק במצולמים אלא גם, ואולי בעיקר, בצלם עצמו. התצלום נעשה לא רק אישור של מציאות מסוימת אלא גם אלמנט המעורר שאלות אודותיה, תוך הבלטת איכויות נוספות, אסתטיות ורעיוניות, שמתקיימות בה ושאינן זוכות לתשומת לב בצילום משפחה רגיל".
"תצלומי המשפחה של שמחה שירמן (יליד 1947), מראשוני אמני-הצילום בארץ, מבטאים את מודעותו לשיח התיאורטי העכשווי שהתפתח סביב הצילום. עבודותיו מקיימות דיאלוג מתמיד עם ההיבט הריאליסטי-תיעודי של המדיום ועם ההיבט האסתטי טהור שבו. בד בבד נחשף מעמדו של התצלום כיציר כלאיים של אמת אובייקטיבית וסובייקטיבית שמעצבת את צורתו.
עבודותיו מעוררות שאלות לגבי מהות הזיכרון, הפרטי והקולקטיבי ומצביעות על דרך ההבניה שלו. תצלומי משפחתו יכולים להיתפס כחלק מכרוניקה משפחתית (שלוש דורות מוצגים בתערוכה - הוריו, הוא, אשתו וילדיו) ועם זאת, לצד אלבום התמונות המומצא (גוף עבודה נוסף שמוצג בתערוכה), עולה השאלה מי מיצר את הזיכרון ועל מה הוא מעיד. בתצלומיו נוכח הריק באותה עוצמה שבה נוכחת המציאות. עבודתו מבטאת באופן מובהק ומודע את היות התצלום שילוב הכרחי של העדר ונוכח על מצע אחד".
נעמה חייקין אוצרת התערוכה אומרת: "לריק מקום נכבד ביצירתו של שירמן. במובן מסוים, זהו ביטוי נוסף לדיון שמקיים שירמן בין סובייקט לאובייקט. כבן להורים ניצולי שואה, לריק היתה משמעות רבה בעיצוב חייו, כנגזרת של מציאות שנכפתה עליו. הריק הוא גם המקום המאפשר לשירמן כאמן לפעול בתוך המציאות ולעצב אותה כראות עיניו במגבלות המדיום".
בהקשר זה אומר שמחה שירמן "הורי איבדו את בני משפחתם בשואה וגם תמונות לא נותרו כעדות לימים שלפני השואה. אין לי מושג איך נראו סבא וסבתא שלי, הדודים והדודות שלי או הורי בילדותם. הריק הזה הוא עדות למה שעבר עליהם ולמה שהשפיע יותר מכל על מהלך חייהם וגם על מהלך חיי […] הריק הוא כל מה שהיה וכל מה שיהיה. תצלומים בתוך אלבום תמונות הם עדות למשהו שהיה. הדבר שהיה ואשר נחשף לכאורה באמצעות התצלום הוא ראשי פרקים לסיפור על מציאות, שכדי לספר אותו צריך להמציא אותו. הכוס הריקה היא לא רק עדות לקיומה שלה אלא גם עדות לקיומם של המים שהיו בה והמים שיהיו בה. והמים, מה הם המים?".
פרופ' משה צוקרמן, שמאמר פרי עטו מופיע בקטלוג של שמחה שירמן שנלווה לתערוכה, אומר: "הדור של שמחה שירמן נולד להורים שחוו את זוועת ההשמדה הגדולה, זו שהשמידה לא רק את בני האדם אלא גם את תיעוד חייהם, וכתוצאה מאופייה הדחוס, הפתאומי, הלא צפוי, אך בד-בבד גם המאורגן והתעשייתי - את קונבנציות הזיכרון הנורמלי... תרבותו של עולם זה הושמדה, וככל ששרדה, נתפשה אידיאולוגית כבזויה... זכר הוויות החיים הממשיות, ככל שלא סולק אף הוא באמצעות אידיאולוגיית "שלילת הגלות", הועתק אל מחוזות הספירה הפרטית, אם בכלל. שם השתמרו, באשר השתמרו, אורחות החיים והמנהגים, קונבנציות הלשון והרגלי האכילה של אותו עולם שהפך "כאן", בישראל, למלת הצופן "שם".
מרק העוף הוא מ"שם". וכאשר שמחה שירמן הולך לאכול מרק עוף אצל אמו, מתגלם באקט ריטואלי זה מעשה זכירה, בין שהוא מודע לעצמו ובין שלא. ציוויליזציה שלמה ושברה מתקדדים במרק העוף של אמא שירמן. הקוד ישתמר כל עוד המרק שלה ייאכל. וכשגם זה כבר לא יהיה אפשרי, יישארו התצלומים".
דוד סרי (1913-1981), צילם באופן אינטנסיבי כעשרים שנה, משנות ה-30 עד סוף שנות ה-40 של המאה העשרים. בהעדר "שדות פעולה" ממוסדים לפיתוח אומנותו הופנה מבטו אל המשפחה והחברים כמרחב פעולה מרכזי למימוש עשייתו הצילומית. סרי, שהכיר את הזרמים המרכזיים של הצילום באירופה בשנות ה-20 וה-30 למאה ה-20 צילם צילום ישיר, ריאליסטי, שאיכויותיו נעוצות בקומפוזיציה מוקפדת, באיכויות של חומר (טקסטורה), טונאליות וצורה, ובאיכויות של אור.
"יופייה של המציאות המצולמת נובע מאיכויותיו הייחודיות של הדימוי הצילומי. תצלומיו חושפים את פיתוחה של האסתטיקה הצילומית בראשית דרכה, כתחום עצמאי ומובחן המדגיש את יחודו של המדיום במסגרת האמנויות הקלאסיות".
ריבה סגל (ילידת 1929) מתעדת את ביתה, קיבוץ ברקאי, משנות ה-50 עד היום. הצגת הקיבוץ כמשפחות, משפחות מעידה על השינוי העמוק שעבר "הקיבוץ" במהלך השנים. קשה להעלות על הדעת תיעוד ממין זה בקיבוצים של שנות ה-50 ואפילו עד סוף שנות ה-70 למאה ה-20. בשנים אלו נתפס הקיבוץ כבית שמהותו הקולקטיב.
דימויי הקיבוץ נסובו על שטחים ומבנים ציבוריים כשהפרט מקבל את משמעותו מהכלל ומעיד עליו כמשקף אידיאה משותפת. ייצוג הקיבוץ על-ידי משפחות בחדרם הפרטי תואם לתקופה זו בה נסוג הקיבוץ מרעיון הקולקטיב לתפיסת עולם אינדיווידואלית יותר. "החדר" הפרטי שהוצנע בראשית הדרך פורץ לקדמת הבמה והמשפחה הגרעינית מקבלת ביטוי פומבי. דימויו של הקיבוץ כמכלול שמשליך על פרטיו מתהפך, והפרטים בצירופם מעידים על המכלול שמורכב מהם.
המוזיאון לצילום בגן התעשייה תל-חי: ימי ושעות פתיחה לקהל -א'-ה' 08:00-16:00, ו' - סגור, שבת - 10:00-17:00.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
