המפכ"ל על ההפגנות: כוח האדם של המשטרה מתוח עד הקצה

כשיצאתי עם משפחתי לנופש בגולן ובגליל השבוע נערכתי כמובן למסלולים רטובים ויבשים. נערכתי ללינה באתר הקמפינג, וגם נערכתי, כמו בכל יציאה מהבית בחצי השנה האחרונה, לסידורי האבטחה שהוצמדה לי בגלל האיומים על חיי.

הרפורמה והמחאה מתכנסות לרגע היסטורי שבו יצטרך בית המשפט להחליט האם הוא מגביר את הכאוס או מגלה אחריות ונסוג. על אסתר חיות ועל שלושה טקסטים מחאתיים.

התמרדות העילית הישראלית לנוכח תוצאת הבחירות בנובמבר הייתה מתוכננת מראש כפי שמעידות קלטות משיחות אהוד ברק עם חבורת הטייסים 555 וממנשרים, שכתב אבינועם ברוג, אחיו. גם האלימות המסלימה בהן מתוכננת בזדון, תוך ידיעה ברורה, שחונטת המשפטנים - היועצת המשפטית לממשלה, פרקליט המדינה והשופטים - חברים בקשר הזה יחד עם בכירים מהצבא, מערכת הביטחון והמשטרה.

עד לא לפני זמן רב חייו של האזרח בישראל נעו במסלול האנושי המאפיין כל אדם אחר באשר הוא, בין הדאגה והמאמץ לחיות ברווחה, לפרנס ולטפח את משפחתו, לחתור לעצמאות כלכלית ומקצועית, ולמי שהאיר המזל, אף למצוא זמן לעיסוקים ותחביבים לסיפוק הנשמה. מעל כל אלו אצל הישראלי תמיד ריחפה העננה הביטחונית, הדאגה הבלתי פוסקת לשלומה של המדינה ולשלומם של כל פרט ופרט בתוכה. הדאגות הללו באו לידי מבחן במלחמות שנכפו עלינו במחזוריות משתנה, עם זאת בזכות האחדות והלכידות החברתית ובכוחו של צה"ל-צבא העם למדנו לחיות עם זה ולבסס את חיינו כ-חיים של שגרה.

כשהעיניים ההן נפגשו, כשהידיים ההן נלחצו, כשהשקט המביך נשמע זועק, כשפעימות הלב רעמו בדרכן המאיצה, פתאום, חומות שקופות נפלו לרגלינו בלי רעש ניפוץ, בלי הלמות שברים, בלי רסיסים, כחרס הנשבר. הבנתי, אחים אנחנו, למרות הכל ואף על-פי, שום גט כריתות לא ישנה את העובדה, שום אמירה ואיום לא יצליחו לקרוע את החוט הדק והעדין עליו אנו פוסעים בימים אלה של חרדה ופחד הדדיים.