בית משפט השלום בבית שאן (השופט אשר קולה), חייב בשבוע שעבר (20.3.05) אדם לשלם פיצויים למספר נתבעים שתבע שלא כדין, בגין עוגמת הנפש אשר גרם להם.
עניינה של התביעה היתה זכאותם של התובעים להפרע מהנתבע בגין תביעות סרק קודמות שהגיש נגדם ואשר נדחו על-ידי ערכאה ראשונה
וערכאת ערעור. במילים אחרות, השאלה היתה האם ניתן לחייב תובע שהגיש תביעות סרק, בגין עוולת הרשלנות.
התובעים 2 ו- 3 שהינם עורכי דין, ייצגו בעבר, בתקופות שונות את הוועדה המקומית לתכנון ובניה של עירית צפת. התובע 1, הוא זה שהגיש בזמנו תלונות לוועדה המקומית בעקבות בנייה ללא היתר.
הרקע לקצפו של הנתבע היה עובדת הרשעתו של אביו בתיקים פליליים הקשורים כולם לעבירות לפי חוק התכנון והבניה. הנתבע שלא נחה דעתו מתוצאות גזרי הדין שהוטלו על אביו ובתוכם, גם צו הריסה שבוצע לבסוף, הגיש בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט נגד התובעים, בקשה לכפות עליהם בקנס או במאסר, לציית להחלטת בית המשפט.
תביעה זו נדחתה על הסף, תוך שבית המשפט לא ראה לנכון להורות על צו להוצאות וכל שקבע הוא, היה כי "באם תוגש בקשה נוספת יישקל ענין ההוצאות בקפידה יתרה". התובעים לא הגישו ערעור על אי פסיקת הוצאות לזכותם ואולם, הנתבע הגיש ערעור על החלטת בית המשפט השלום בצפת, ערעור שנדחה אף הוא על הסף, וגם זאת ללא צו להוצאות.
בכתב הגנתו טען הנתבע, כי "לא התרשל כלפי התובעת, כי פעל ועשה כפי שכל אדם סביר היה פועל בנסיבות העניין" כי "לא יצר סיכון בלתי סביר" וכי, "אין כל קשר סיבתי בין האירועים הנטענים ו/או המעשים שנעשו על-ידי התובע לבין הנזקים ו/או ההפסדים הנטענים על ידי התובעים.....". לאחר מכן טען הנתבע
כי לא הגיש הליכי סרק וכי למרות פסקי הדין נגדו (בשתי הערכאות) הוא עדיין סבור שפסקי הדין היו מוטעים וכי התובעים עוולו כלפיו בהליכים שננקטו על ידם כנגדו, בתיקים הפליליים.
בית המשפט ציין כי הגם שעדיין למיטב ידיעתו טרם ניתן פסק דין דומה, המצב המשפטי השורר כיום הינו כי באופן עקרוני ניתן לבסס תביעה בעוולת רשלנות כנגד תובע הנוקט הליך סרק כנגד בעל דין יריב. "נפגע מהליך שיפוטי, אשר ננקט על-ידי יריבו תוך הפרת חובת הזהירות המוטלת עליו (בהנחה וככל שהיא חלה), עשוי למצוא את תקנתו במסגרת עוולת הרשלנות. הוא הדין במי שנפגע מהליך שיפוטי שננקט נגדו במזיד, תוך שימוש לרעה בזכות הגישה לבית המשפט. זאת, לא רק מפני שפגיעה במעשה מכוון היא, בעליל, יותר חמורה מפגיעה שנגרמה עקב מעשה רשלני, אלא גם מפני שיסוד ההתרשלות כולל, מניה וביה, גם מעשים מכוונים" ציטט השופט מדברי בית המשפט העליון.
בית המשפט ציין כי התובע ידע, או היה עליו לדעת, כי תביעתו שהוגשה על-פי פקודת בזיון בית המשפט, תביעת סרק היא, וכי ההליך שננקט על- ידו, אינו ההליך המתאים וכי כתוצאה מהליך זה עלול להיגרם לתובעים נזק.
נמצא כי התובעים 2 ו-3 הינם עורכי דין שפעלו כשלוחים של הוועדה המקומית לתכנון ובניה או, של עיריית צפת. כמו כן עלה כי התובע 1 היה בסך הכל זה שהתלונן בזמנו כנגד הבניה הבלתי חוקית של הנתבע או של אביו. לפיכך, לו היה הנתבע נוקט בהליך המתאים, הרי שאיש מתובעים אלו לא היה נתבע באופן אישי. אי לכך, בית המשפט מצא כי משבחר הנתבע בהליך לא סביר כנגד התובעים, ומשנגרם להם נזק הרי שגם הקשר הסיבתי הנדרש בין הרשלנות לבין הנזק, התקיים.
לאור כל זאת, בית המשפט הורה לנתבע לשלם לתובע 1 פיצוי בגין עוגמת נפש בסך 1,000 ש"ח, ולתובעים 2 ו-3 פיצוי בגין עוגמת נפש בסך 5,000 ש"ח לכל אחד מהם.
[א 348/04]
