בית משפט השלום בחיפה הרשיע לא מכבר את אלון וולודרסקי, בעליה של חברת האירועים "אקשן בר SHINE 2", בכך שהוציא דיבתו של עסק מתחרה, וחייב אותו במתן פיצויים בסך כולל של כ-32,500 שקלים.
התובע, מר אבי אלקובי, בעליו של עסק בשם "שואו בר" - המתמחה בהפקת אירועים, ובמיוחד חתונות, לרבות מתן שירותי הגשת משקאות, מופעי זיקוקים וכד' - טען כי הנתבע הכפיש את שמו בשלושה מועדים שונים.
במקרה הראשון, שאירע בסוף חודש יולי 2003, הגיע זוג אל משרדיו של אלקובי, וביקש לשכור את שירותיו. במהלך השיחה עימם התברר לו, כי הנתבע סיפר לזוג קודם לכן, שהתובע נתבע בידי כלה, ששמלת חתונתה נשרפה בשל הזיקוקים שהפעיל. הזוג אף הוסיף, כי וולודרסקי מסר להם, כי מדובר בתביעת פיצויים בסכום של כ-700 אלף שקלים.
האירוע השני, נטען, אירע יומיים לאחר-מכן. אלקובי שלח למשרדי הנתבע זוג חברים שלו, על-מנת לברר אם הוא אכן מוסר לזוגות, שמעוניינים לבצע התקשרויות עימו, מידע דומה למידע הנ"ל.
זוג החברים נפגש עם הנתבע והקליט את השיחה ביניהם. לטענת אלקובי, חזר הנתבע על אותה הגירסה, לפיה היה אירוע במהלכו נשרפה שמלת כלה בשל תפעול לקוי של מופע הזיקוקים מצידו.
האירוע השלישי אירע למחרת, ובמהלכו שוב נשלח זוג חברים לפגישה עם הנתבע, ושוב, לטענת אלקובי, הוא הוקלט חוזר על סיפור המעשה.
לאור האמור לעיל, טען התובע, הוציא הנתבע את דיבתו רעה והסב לו נזקים שונים, בגינם דרש פיצוי על אובדן הכנסות בסך 800,000 שקלים, נזק לא ממוני בגין עוגמת נפש, פיצוי ללא הוכחת נזק בסכום של 50,000 שקלים, וכן תשלום הוצאות בסכום של 7,554 שקלים. עם זאת, בשל החובה לשלם את אגרת ביהמ"ש, העמיד התובע את התביעה על סך כולל של 100,000 שקלים.
וולודרסקי, מנגד, טען כי אין לקבל את גרסת התובע בכל הנוגע לאירוע הראשון, הואיל והזוג הרלוונטי לא הגיש תצהירים מטעמו ועצם האירוע לא הוכח.
בכל הנוגע לאירוע השני והשלישי, טען הנתבע, בני הזוג שהיו חבריו של התובע, שידלו אותו ופיתו אותו לומר את הדברים שאמר, ולפיכך לא ניתן לראות בו כמי שחטא בהוצאת לשון הרע. עוד הדגיש וולודרסקי, כי הוא התנצל בפני התובע, וגם בשל כך יש לקבוע שאין הוא חב לו כל פיצוי.
שופטת בית המשפט, תמר נאות-פרי, בחנה את טענות הצדדים, וקבעה כי דין התביעה להתקבל. ראשית, הדגיש בית המשפט, לא היתה כל הכחשה מפורשת מצד הנתבע לאמירת הדברים האמורים.
בנוסף, הוכח כדבעי שהדברים נאמרו לבני הזוג השני והשלישי כמה ימים לאחר המקרה הראשון, והדבר מלמד על "שיטה" מסוימת שבה נקט הנתבע באותה נקודת זמן.
כמו-כן, הוסיפה השופטת, אין כל הסבר הגיוני אחר לכך שהתובע ישלח את הזוגות "המרגלים" - שהרי לפי טענתו הסיבה לכך ששלח אותם עם מכשירי ההקלטה היתה פגישתו עם הזוג הראשון.
בהמשך הדברים, קבע בית המשפט כי אכן מדובר ב"לשון הרע" כהגדרתה בחוק. "לא יכול להיות ספק", פסקה השופטת, "כי הדברים שנאמרו עלולים להשפיל את התובע או לפגוע בו, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו - ויודגש כי החוק מתייחס לאמירות שעלולות לגרום לפגיעה כאמור, ולא לאמירות שאכן פגעו.
לכן, אין כל משמעות לכך שהתובע לא 'הושפל' בעיני מי מבין הזוגות השני או השלישי, כיון שהם חברים שלו, ואף אין כל חשיבות לשאלה אם הם האמינו למידע שמסר הנתבע אודות התובע - אם לאו".
בסיכום פסק-הדין, דחתה השופטת גם את טענת ההגנה המרכזית שבפי הנתבע, על-פיה הזוגות שנשלחו מטעם התובע שידלו אותו לדבר העבירה, ומשכו אותו בלשונו עד שמצא את עצמו אומר את הדברים שאמר.
"מקריאת תמלילי השיחות לא עולה כי הנתבע 'פותה' או 'שודל' לומר את הדברים שאמר. מהשיחות עולה שבני הזוג אכן שאלו אותו שאלות בנוגע לעסקים מתחרים, ויתכן שחלק מהשאלות היו שאלות שניתן לכנות 'שאלות מנחות', אך לא מצאתי ששאלותיהם היו מכשילות או מטעות.
מעבר לכך אינני מבינה די הצורך את השימוש במונח 'פיתוי' או 'שידול' בהקשר בו עסקינן. שהרי הזוגות לא הציעו לנתבע דבר תמורת דבריו, הם לא ניסו לקשור אותו, ולא הוצמד אקדח לרקתו".
לאור-האמור לעיל, עבר בית המשפט לבחון את מידת הנזק שנגרמה לתובע. לגבי הפיצוי בגין פגיעה כלכלית עקב ירידה בכמות ההזמנות והפגיעה במוניטין, נקבע, כי לא הוכח נזק כזה.
"לא הובאו כל ראיות באשר לביטולים של הזמנות שנעשו כתוצאה מהדברים שהפיץ הנתבע, והגם שיתכן והיתה ירידה בהיקף העסקים של התובע בתקופה הרלוונטית - לא הוכח כנדרש הקשר שבין הירידה לבין הדברים שמסר הנתבע".
מנגד, לאור נסיבות המקרה, הסכים בית המשפט לפצות את אלקובי עבור עוגמת הנפש והפיצוי ללא הוכחת נזק, אולם רק במחצית הסכום שדרש, כ-25 אלף שקלים.
לגבי הנזק הרביעי, הוצאות שהוציא התובע, לרבות שכ"ט עו"ד ושירותי תימלול השיחות שהקליט - בחר בית המשפט לקבל את עמדתו של אלקובי במלואה, ופסק לזכותו סכום של 7,554 שקלים, כפי שנתבקש.
