בית המשפט המחוזי בחיפה גזר (ד', 22.03.06) 14 שנות מאסר בפועל על ויקטור בן-שמחון, לאחר שהורשע בהריגתו של משה צ'יקו פדלון, ובגרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות ליורם אוזן, במסגרת סכסוך על מכירת גלידות בחוף בצפון.
בן-שמחון היה "שותף שקט" בקיוסק בחוף הים, אשר נוהל בפועל בידי אדם בשם מטרי. באחד הימים התלונן אחד ממוכרי הגלידות בחוף בפני המנוח, על-כך שמטרי מציק ומפריע לו במכירת מרכולתו בטענה כי הדבר פוגע ברווחי הקיוסק.
צ'יקו ואחיו עמוס, הזמינו את הנאשם ואת מטרי לביתו של עמוס באחד מימי השבת, כדי ליישב את ההדורים בדרכי שלום. מטרי, אשר חשש ממלכודת, לא רצה לבוא לפגישה, אך בן-שמחון האמין בכנות כוונות המנוח ואחיו, ושיכנע אותו להגיע. הוא יצא מביתו כשהוא לבוש בגדים קצרים וכפכפים, ואמר למשפחתו כי הוא עומד לחזור תוך זמן קצר.
מטרי מצידו, לקח עימו לפגישה חבר בשם ויטלי, שהיה מצויד באקדח. הנאשם טען - וטענתו התקבלה - כי לא ידע על הגעתו של ויטלי ובוודאי לא על-כך שאקדח יהיה עימו.
כאשר הגיעו לחצר ביתו של עמוס, היו במקום מספר אחים נוספים, וכן מקורבים לחבורה ביניהם יורם אוזן. בשלב מסויים אמר עמוס לאחיו המנוח לקחת את מטרי לצריף הממוקם בחצר, ו"ליישב שם את ההדורים עימו", אולם המנוח, שהבין למה הכוונה, סירב. גם בן-שמחון התנגד לדרישתו של עמוס בתוקף, אך האחרון לא שעה למחאתו, לקח את מטרי בכוח לצריף, שם נגח בפניו נגיחה עזה שגרמה לשטף דם מאפו.
הנאשם, אשר שמע את קריאתו של מטרי לעזרה, רצה לסייע לו, אך בני משפחת פדלון אחזו בו ולא נתנו לו לזוז. לאחר שיצא מטרי הפצוע מהצריף, שוחרר בן-שמחון מהאחיזה שאחזו בו, ועמוס הורה לו ולכל אלו שבאו עימו למקום, להסתלק - תוך איום שאם לא יעשה כן יפגעו גם בו.
בשלב זה הכניס ויטלי לידיו של בן-שמחון את האקדח, והוא ירה ממנו מספר יריות אל עבר המנוח צ'יקו והאורח יורם. יריות ראשונות אלו, נקבע בהכרעת הדין, נורו בידי הנאשם מפני שהרגיש עצמו מושפל ומלא חימה על "התרגיל" המלוכלך שעשו לו, וכדי לתת פורקן ומענה להרגשה זו. את היריות האחרות, הודגש, ירה כדי לחפות על נסיגתו בשלום מהחצר עד למכונית.
תוצאות הירי היו קשות - היריה הראשונה פגעה בחזהו של המנוח וגרמה בסופו של דבר למותו. יריה שניה פגעה באחוריו, ומיריה נוספת נפצע גם יורם אוזן בעכוזו.
לאחר הרשעתו של בן-שמחון בעבירות שיוחסו לו, בחן הרכבי שופטי המחוזי (מ' נאמן, ע' גרשון וכ' סעב) את הענישה הראויה בנסיבות המקרה דנן. מחד, נקבע, יש להשית את קדושת החיים כערך עליון, אשר משפוגעים בו יש להעניש על-כך בחומרה רבה. כדי לבטא את יחסו של בית המשפט לערך זה נקודת המוצא לענישה צריכה להיות העונש המקסימלי שקבע לעבירה זו המחוקק והוא 20 שנות מאסר.
מאידך, צויין, "לא ניתן להתעלם מכך שהנאשם בא לבית עמוס בכוונת שלום ומצא עצמו, כשראשית החטאת רובצת לפיתחו של אח המנוח, בסיטואציה בה פעל כפי שפעל. השאלה היא עד כמה סיטואציה זו צריכה להפחית מרף הענישה העליון".
בית המשפט הביא בשיקוליו, בין-השאר, גם את עובדת שהייתו של הנאשם בתנאי מעצר קשים עוד מאוגוסט 2004, וכן את החרטה שהביע בפני שופטי ההרכב, "שאנו, להבדיל ממשפחת המנוח, מאמינים בכנותה".
המדינה מצידה, הגישה לבית המשפט את גיליון הרשעותיו הקודמות של הנאשם, לגביו נקבע כי רוב העבירות בו הן "ישנות", והרלוונטיות של האחרות מועטה, כך שלעברו של הנאשם הינתן משקל מועט מאוד לעניין העונש.
בנוסף, הגישה הפרקליטות גם תקדימים התומכים בעמדתה, כי יש להטיל על בן-שמחון את העונש המקסימלי בשל כל אחת מהעבירות בהן הורשע ובמצטבר. מעיון בתקדימים הללו לא מצא בית המשפט, באף לא אחד מהם, קווי דימיון למקרה דנן, עד שניתן יהיה לומר כי יש בהם כדי להנחותו בדבר הענישה הראויה.
באופן דומה פסק הרכב השופטים גם לגבי התקדימים שהוגשו על-ידי ההגנה. "יש לזכור כי בעניננו בחנו את טענת הנאשם כי הוא פעל מתוך מחשבה שזו הדרך להגן על עצמו וקבענו כי לא נשקפה לו כל סכנה ולאחר שבני פדלון השיגו את מטרתם בהכאתו של מטרי כדי להרתיעו מלהפריע למוכר הגלידות בחוף, הם דרשו מהנאשם ואלו שנלוו אליו, להסתלק. תחת זאת בחר הנאשם להשתמש באקדח שהושם בידיו ולירות יריה שנטלה חיים של אחד ופצעה קשה אחר. רק בשל ספק בקיום הכוונה להמית ובדבר קיום יסוד ההכנה ובשל ספק שמא פעל הנאשם מתוך קנטור, זוכה הנאשם מעבירת הרצח שיוחסה לו".
לאור האמור לעיל, בחר בית המשפט להטיל על הנאשם, בשל הריגת המנוח, 12 שנות מאסר בפועל, ושלוש שנים על תנאי, וכן שתי שנות מאסר נוספות בפועל ובמצטבר, בגין החבלה הקשה שחבל ביורם אוזן.
