|   15:07:40
מועדון VIP
להצטרפות הקלק כאן
בימה חופשית ב-News1
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
כתבות מקודמות
חברת סאו-רארש
המדריך המלא לבחירת מדרסים אורתופדיים: איך לבחור נכון ולמה זה חשוב?
מחלקה ראשונה
ניסן-אייר בספריו של איתמר לוין

שימורי אהבה

ברומן הביכורים שלה ממשיכה ענבר אשכנזי לעסוק במוסתר ובמודחק שימורי אהבה הוא צעד נוסף של אשכנזי בדרכה להפוך לאחד הקולות הייחודיים של הספרות הישראלית הצעירה
01/04/2015  |   ציפי לוין   |   ספרים   |   תגובות

"שימורי אהבה" של ענבר אשכנזי הוא בגדר קפיצת מדרגה עבור אחד הקולות האמיצים, המקוריים והמעניינים ביותר בספרות הישראלית החדשה. באמצעות בנייה מתוחכמת של הנרטיב, עריכת קישורים רגשיים ותמתיים - שחלקם סמויים וכמוסים וחלקם גלויים יותר, וישירות וכנות שובות לב, מציעה אשכנזי סיפור שמעורר זעזוע וחמלה גם יחד; סיפור שמצליח להוליך את הקוראים והקוראות עד לקצה ההרסני, המאיים אך גם הנכסף כל כך. זוהי יצירה רב-שכבתית, מעמיקה ונועזת, ועם זאת - היא סוחפת מהרגע הראשון ומרתקת נוכח הפרוזה העדינה מצד אחד, והבוטות הבלתי מתפשרת מצד שני. זהו ספר שאינו "סתם" בועט במוסכמות, אלא מציע חשיבה מחודשת, ניתוח נפשי וחברתי שנדיר למצוא כמוהו בספרות המקור העכשווית".

יותם שווימר, עורך הספר.

האהבה בחייה של עינת, גיבורת הרומן, עשויה מחומרים נרקוטיים; היא ממכרת, הרסנית ומסמאת. אבל במרחב האלים שבו היא מתקיימת מופיעים חרכים להנאה, תשוקה אדירה, נחמה ואושר. בעוד היא קוראת תיגר על טאבואים של סקס ומשפחה, עינת מישירה מבט לחוליים בעברה ובהווה המבולבל שלה: אם חולת שליטה ומדכאת, אח מנוכר, הפרעות אכילה ודמויות גבריות מסובכות.

נפשה הגועשת של עינת לא מותירה לה ברירה: עליה לדלות את שימורי האהבה ולעמוד על זהויותיה כבת, כאישה וכמאהבת. האם תצליח להימלט מהמלכודות שהחיים טמנו לה? ואולי אלו מלכודות מדומיינות, והחברה היא זו שמקבעת את האהבה ומונעת את הגשמתה?

ברומן הביכורים שלה ממשיכה ענבר אשכנזי לעסוק במוסתר ובמודחק. כמו בקובץ הסיפורים הנועז שכתבה, "בגוף הדברים", היא מפגינה כתיבה וירטואוזית שכוחה בדיוק ובישירות מצמיתים, טורדי מנוחה ומפעימים. "שימורי אהבה" הוא צעד נוסף של אשכנזי בדרכה להפוך לאחד הקולות הייחודיים של הספרות הישראלית הצעירה.

"ענבר אשכנזי היא כותבת אמיצה במיוחד. כשהתייחסתי לקובץ הסיפורים הראשון שלה "בגוף הדברים", כתבתי שלמרות שהיא אדריכלית נוף ומתכננת קונסטרוקציות של יופי ונוחות, בכתיבה היא עושה בדיוק את ההפך. וזה הרי מה שסיפור טוב צריך לעשות, לא? היא נושכת, ומכרסמת, ושורטת ועורמת יחד מצבים של אי-נוחות. בכתיבה שלה יש הרבה מאוד לכלוך ואלימות ומחנק והם אנושיות כל-כך - ואי-הנוחות נולדת בעיקר מתוך המגע שלנו אתם, כקוראים, שאשכנזי לא מניחה לנו לשקוע מדושנים בכורסא, אלא מחייבת אותנו לחשוב, לתהות, להתעורר.

גם ברומן הראשון שלה אשכנזי לוקחת את כל מה שבטוח, ורוד, מתוק, ומזמין ומפרקת אותו בתשומת לב, עד שכל הרסיסים החדים שלו ננעצים בבשר, עד שאי-אפשר יותר להתעלם מעוצמות הכאב ששוצפות מתחת, שמניעות את העלילה, את החיים - את כל מה שאנחנו אוהבים לראות כסדר התקין של הדברים, ובעצם הוא לא יותר מציפוי דק, קליל ושברירי (וידענו, ידענו, אבל לא העזנו לומר בקול רם).

אשכנזי כותבת על משפחה - ומפרקת בשקדנות של שען ותיק את כל החלקים, הטובים והרעים, של המוסד המקודש הזה. היא לא מרחמת על איש, ובעיקר לא על עצמה ככותבת, והיא לא מנסה לייצר גומחות של חמימות שבתוכן הקורא יכול להסתתר - אלה, אגב, נולדות לבד, מתוך האנושיות של דמויותיה, דמויות עמוקות, מורכבות, מעניינות, דמויות בשר ודם, שלעתים אפילו מבהיל לגלות כמה הזדהות הן מעוררות.

לא קל לקרוא את הרומן החדש של ענבר אשכנזי, אבל כמו בסיפוריה הקצרים, גם לא קל להניח לו. הקול שלה סוחף ומגרה והאסתטיקה הנוצרת במהלך המסע שלה לתוך פצעים נפשיים וגופניים - מהפנטת".

דפנה לוי מבקרת הספרות של רשת א' ועיתונאית מדור הספרים של "לאישה".

ענבר אשכנזי, ילידת תל אביב 1970, אדריכלית נוף בעלת תואר בוגר בביולוגיה מטעם אוניברסיטת תל אביב ותואר מוסמך לאדריכלות נוף מטעם הטכניון בחיפה. עבדה במספר משרדי אדריכלות נוף פרטיים. עובדת מדינה במשרד החקלאות ופיתוח הכפר בתפקיד מנהלת תחום תכנון של אגף האילנות.

בין הפרויקטים הרבים שהייתה שותפה להם: טיילת שפך הירקון ופארק ע"ש דאהן - פארק מרכזי לקמפוס החדש של אוניברסיטת בר-אילן. התגוררה עם משפחתה 12 שנים בראשון לציון (גיל 17-5), חזרה להתגורר בתל אביב ולאחר-מכן עברה לחיפה לחמש שנים (גיל 28-23). מגיל 30 מתגוררת בנס ציונה. מציירת ומפסלת, נשואה +2.

פרק מתוך הספר

זין! הכפית האחרונה נבלעה לי עקום לגמרי. השתעלתי נוראות בניסיון המוכר שלא להיחנק. רסס העיסה השחורה של המילקי ניתז מפי למניפה מצומצמת אך ברדיוס גדול. כל גופי נדרך והתרוממתי מהרביצה הנוחה בספה ובו בזמן המשכתי בשיעול הקצוב - עד שעלתה צריבה של חיכוך יתר בגרוני. השבתי את הכפית למיכל, ובכף שהתפנתה לי מיהרתי ואספתי את קערת החרסינה ושאריות הקרקרים המלוחים. בדילוגים גדולים בכפות יחפות הגעתי אל מול הכיור שבמטבח. השלכתי את תכולת שתי הידיים לפח האשפה. שבתי במהירות לסלון עם מטלית הלבד הצהובה כדי להשמיד עדויות.

שמעתי את הפסיעות הרכות שלו במסדרון הכניסה. אני שונאת שהוא נכנס לדירה בלי להודיע. בלי לפחות לחוס עליי ולתת לי את השהות המינימלית של דפיקה בדלת או צלצול פעמון. יותר מדי שיחות ניהלנו סביב הנושא והוא עדיין סירב להבין או להפנים או להשלים.

בחרתי בדרך העקיפה כדי שלא ניפגש כשאני ככה. לא יכולתי לעמוד שוב מול מבטי התוכחה והביקורת. לא עכשיו. ממש לא.

נסגרתי בחדר הרחצה. חדר מקלט של ממש, והיחיד בין חדרי הדירה שמנעול פנימי נמצא בדלתו. מיהרתי לפרום את שיערי ממלכודת האטב רב השיניים שאסף אותו לפקעת מהודקת. הסטתי את המגבת והבטתי - לראשונה מזה יומיים - בהשתקפות העצמית. הקצפתי במהירות את הסבון הקשה והשקוף בידיי וקרצפתי את פני הרכות והדביקות. הסתרקתי במהירות. שמעתי אותו קורא בשמי אבל ניסיתי להרוויח עוד קצת זמן וסירבתי לענות.

על פני מברשת השיניים הטבעתי זלף קטן של משחה וצחצחתי. וצחצחתי וצחצחתי. הרעש בתוך פי עלה והחריש את אוזניי. ידעתי, למרות שכבר לא שמעתי, שהוא ממשיך לקרוא בשמי. המשכתי בצחצוח. התנועות מהירות יותר, הלחץ מתגבר. קצף רב וחריף מילא את חלל הפה. סיבי המברשת פצעו את גבעות החניכיים; אלו הדקות, שבמעלה השן. הבטתי במראה. נשקפו משם עיניים מפוחדות ורעות. קצף הפה הפך ורוד מדם. כשנטפה טיפה מוקצפת ואדומה לתוך הכיור - הפסקתי.

הוא עמד בצדה השני של הדלת.

"עינת? מה קורה אתך, למה את לא עונה?" דפק על הדלת.
"אבא, הכול בסדר. אני מצחצחת שיניים. מה דחוף כל כך?"

ידעתי ששום דבר לא דחוף. הוא נכנס לדירתי כי זו ברירת המחדל שלו. לא בכל יום - רק כשדירתו ריקה. אם יש בה אורחת - ובמיוחד בשבועות הראשונים לאירוח - הוא לא מופיע בדירתי, בקושי עונה לטלפונים, ולעתים אפילו מתעלם מהודעות שאני משאירה לו. כשטוב לו הוא נעלם מהשטח.

סירקתי את הגבות הפרועות. החלפתי את הגופייה המוכתמת בחולצה השחורה שתלויה על הקולב לאוורור. הכתמתי את שפתיי בשפתון האדום כדי שלא להיקלע לדיון הארור על חיוורוני המוגזם, על טיבה של התזונה שלי ועל הנטייה הסוציומטית שלי להימנע מהזולת. נמאסו עליי הנושאים הללו כמו גם כמעט כל הנושאים שממתינים לנו, פרט לאלו הענייניים של חשבונות, אפיקי חיסכון והשקעה, נתיבי קידום ורווח, מעשי בנקים, עיריות, מדורי שכר, והתקדמותו האטית והמייסרת של המחקר שלי.

בעצם על הנושא האחרון אני הכי לא מעוניינת לדבר. לא אתו. לא עם האלוף שהוא. לא עם העידוד הזחוח. לא עם הדוגמה והמופת שהוא. לא עם סיפורי הגבורה שלו על התארים המתקדמים שלו, על הציונים לשבח, על מלגות ההצטיינות, על הפרסים, על הקולגות שרבו עליו, על המעבדות שהמתינו לו. אין לי כוח לכל זה. למעשה, ברגעים האחרונים של התענגות על המליחות הפריכה של הקרקר והמתיקות המוגזמת של המילקי; ממש באותם הרגעים - חשבתי שהגעתי להחלטה שאני עוזבת את הקומה המקוללת הזו, את החיבור המופרע הזה, את העיר, את המדינה, את כדור הארץ.

קומה שלמה עומדת לרשותנו. עברנו אליה כשאמי חלתה. אז נועד צימוד הדירות לאחד את המשפחה הקטנה שאנחנו. אבי העתיק את המרפאה לדירה אחת ואנחנו העתקנו את דירתנו הקודמת לזו הצמודה. מצד אחד נשמר המרחק הרשמי בין שתי הדירות - במסדרון חדר המדרגות הרחב והמואר. מצד שני, נחצב בקיר הסלון שלנו פתח לדלת שחיברה את שתי הדירות. כך צוות מרפאה שלם - שכלל שישה רופאים במשמרות, שתי מזכירות, סייעות ואחיות למכביר - נכנס ויצא מדירת משפחתנו רק להפסקת קפה. רק לנהל שיחה פרטית בשקט.

רק להביא חלב. רק להוציא קרח. רק לבדוק מה שלומי. רק להתנשק במטבח. לא עברה שעה אחת משעות היום שלא נשמעה טריקתה של הדלת לפחות שלוש פעמים. למסוף נוסעים שלם הפך ביתנו. במרכזו, בחדר ענק במיוחד, שכנה מיטת חוליה ומותה של אמי. ולמרות שהמוות שכן בקומפלקס, ולמרות שהפך לתחנת מעבר, חיבבתי את צמד הדירות הזה הרבה יותר מדירתנו הקודמת והרבה יותר מצימוד הדירות שהפך להיות. עם מותה של אמי העתיק שוב אבי את פעילות המרפאה לרחוב אחר ומרוחק. המולת מרפאתו נדדה שלושה קילומטרים מאתנו, ובדירה הנותרת מיקם את משכנו. כך הפך אותנו לסיאמיים שחוברו בבטן רכה וחולקים מערכת עיכול משותפת.

בדירת ילדותי, דרום ומזרח היו המפנים של המטבח שלנו. ואם לא די במפנים עצמם, הרי שחלונות ענק ותריסי גלילה ישנים תפסו כמעט את מלוא הקירות.

הקיץ הכה במטבח שלנו - מזריחה ועד לשעות אחר-הצהריים. בחום ההולך והגובר; באור הצורב והמוגזם; ברוח שבאה מוקדם, עמדה מלכת, ונעה לאטה כמו רפאים בשעות הערב. בדרום הזכוכית משוריינת. היא נבחרה כך כי הוריי חשבו שטוב יהיה לעמעם את שקיפות החלון ולהקטין את מידת הנצפות מהרחוב אלינו. הקיץ אהב את השמשה המחוספסת וניפץ את אורו בהפרזה של נתזי זוהר נוצצים. עשר בבוקר הייתה שעת הקרב. אז כבר נפגם יופיו של מופע היהלומים הזה בלהט המסנוור של יום מתעצם, ונדרשו הפעולות הקבועות והסדורות של משיכה, הצמדה, כיוון וקיבוע של תריסי הגלילה.

שנאתי את התריסים האלו. שנאתי את המאבק המסוכן עם החבל הרחב, המתיחה המדויקת, חריקת הגלגול להרמה, רעם ההתרה להנמכה, מנגנון הנעילה ופתחי האור המלוכסנים. שנאתי אותם. אמי שנאה אותם יותר. וכחלק ממטלות הקיץ הקבועות שנועדו למלא את ימי החופשה הגדולה נועדתי אני לרקד במועדים קבועים במחול מוקפד של הצללה ואוורור: בשביל הזריחה - המתינו כל הלילה התריסים כשהרבע התחתון שלהם פעור ופתוח והרוב הנותר מתוח ומלכסן את פתחיו השטוחים. בשביל עשר בבוקר - כשהתגבר היום - הורד לאט התריס עד למגע קל של שולי הפלסטיק עם אדן האבן של החלון. אז התמלא המטבח בנקודים מוארכים של אור בוהק ומסנוור וכל צעד מהבהב לתוך העיניים. בשביל שנת הצהריים - הוגפו עד תום התריסים. צריך היה למשוך באטיות את החבל ולשחרר כלפי מעלה במנות קטנות של חושך. בשביל הקפה של ארבע אחר-הצהריים - הורמו התריסים עד לחצי. בשביל ארוחת הצהריים המאוחרת של אבי - הורמו עוד קצת כדי לתת לאוויר להיכנס מחדש. בשביל הערב - וכנגד כל החרקים המעופפים הקטנים, החומדים את תאורת הניאון המרכזית - הוגפו שוב התריסים והמתינו לכיבוי האורות כדי לשוב ולהיפתח לקראת הלילה הארוך.

למרות שנהוג לכנות אותו לב הבית, המטבח שלנו לא היה כזה. אולי היה לבו המואר של הבית אבל לא לב הפעילות, לא מקום המפגש. אולי זה העניין העונתי. אולי שכחתי מה היה בחורף. אבל בקיץ הדרנו את רגלינו מתחומו וביצענו עיקופים וחדירות בודדות, וגם אז בתשומת לב מודגשת לשעות היממה. כשנדרש ממש - נניח בעת הכנת קפה - אחד מאתנו נכנס פנימה בצמצום עפעפיים ודמעה של סנוור בקצה עין. את פנינו קיבלו הארונות התחתונים הירוקים וכפתורי הידיות המוכספות. מדי פעם נתפסה קרן שמש בפני השטח המבריקים של דסקית הידית והחזירה הבהק כואב לתוך האישון. מעל אלו, בתואם מושלם, העיקו מלמעלה ארונות ירוקים, ארוכים וכבדים שהנמיכו לנו את המבט. התנועות שלנו היו יעילות ומהירות. עיקר הפעילות חגה סביב המקרר: פתחנו, חטפנו, שטפנו, נגסנו. הקיץ פלש בנגיסת אפרסק, פגיעתו של חרצן דוקרני ומלוא הפה דם ועסיס.

את האכילה ייעדנו לחדרים אחרים. חדרים אחרים כמו נניח החדר המכונה "החדר הנוסף" או "חדר העבודה" או "חדר האורחים", ומה שהיה למעשה חדרו הנטוש של אחי. שם עמד מקפיא. ממנו ניזונתי רוב הקיץ. גרעינים קפואים של תירס ואפונת גינה, תפרחות קשות של ברוקולי ונקניקיות דקות - לעסתי אותן כך, קפואות - וקינחתי בשבבי קרח או קרחונים מתוקים מדי. לא ברור לי מי אמור היה לעבוד בחדר העבודה הזה, ואיזו עבודה בדיוק אמור היה לבצע, או מהי התוספת שהחדר הביא כדי לכנותו כך, או יותר גרוע - מי הם האורחים שהתכוננו ללון בו. וכל הכינויים האלה נועדו שלא לציין את שמו של אחי בקול או לפתוח שוב בדיון המייסר על הנטישה, חפציו המאוחסנים ולוחות הזמנים לפינויו.

מאת: ענבר אשכנזי, עורך: יותם שווימר, הוצאת פרדס
תאריך:  01/04/2015   |   עודכן:  01/04/2015
ציפי לוין
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
גם הצ'צ'נים ידעו את מה שידע דני.
01/04/2015  |  חיים משגב  |   ספרים
רומן אוטוביוגרפי אמיץ, חושפני ורגיש לזיוה בקמן-פלמהפט סיפור חיים שהמציאות בו עולה על כל דמיון כילדה חיה בצילה של אם שסבלה, בעונת החורף, מדיכאונות חוזרים ונשנים, כאישה ידעה אהבות גדולות וייסורים, תמימות וציניות, צער עמוק והתגברות על אובדנים קשים מנשוא
31/03/2015  |  ציפי לוין  |   ספרים
"הָיִיתִי צַעֲצוּעַ אָהוּב שֶׁל יַלְדָּה שֶׁעָבְרָה אֶת הַשּׁוֹאָה", פָּתַח הַסּוּס וְאָמַר.
30/03/2015  |  ציפי לוין  |   ספרים
גם מרציאנו וגם יעלה הכירו, כמובן, את הנתונים הסטטיסטיים.
29/03/2015  |  חיים משגב  |   ספרים
ספר חדש של סיפורים קצרים בהוצאת מרנגא, מביא לנו את שרון בוטאלה, סופרת נוספת, משלל הסופרות הקנדיות שצומחות מן השלגים בארץ הענק הזו.
29/03/2015  |  שולמית קיסרי  |   ספרים
בלוגרים
דעות  |  כתבות  |  תחקירים  |  לרשימת הכותבים
אורי מילשטיין
אורי מילשטיין
פרוץ מלחמת העולם השנייה בהתקפת גרמניה על פולין; הפייסנות של צרפת ואנגליה כלפי גרמניה גרמה לתוצאה הפוכה; צבא צרפת היה חזק מצבא גרמניה אך התרבות הצבאית הצרפתית הייתה תבוסתנית; ניצחון...
גאולה - רק בפעולה אנושית שמודעת שהיא כלי לקידום ישועה
איציק וולף
בימים שבהם טוענים רבנים כי ישנה הגנה מיסטית-רוחנית שהיא בלבד זו ששומרת על עם ישראל מפני אויביו כדאי לעיין בפסוקי קריעת ים סוף - שעל-פי המסורת אירעה בשביעי של פסח - ולראות שאפילו רי...
הרצל ובלפור חקק
הרצל ובלפור חקק
דברי הספד עם הבאתה למנוחות של המשוררת דלית בת אדם    שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
לרשימות נוספות  |  לבימה חופשית  |  לרשימת הכותבים
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת / פרסומת
ברחבי הרשת / פרסומת
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1  |   |  עריסת תינוק ניידת  |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר  |  NEWS1  |  חדשות  |  אקטואליה  |  תחקירים  |  משפט  |  כלכלה  |  בריאות  |  פנאי  |  ספורט  |  הייטק  |  תיירות  |  אנשים  |  נדל"ן  |  ביטוח  |  פרסום  |  רכב  |  דת  |  מסורת  |  תרבות  |  צרכנות  |  אוכל  |  אינטרנט  |  מחשבים  |  חינוך  |  מגזין  |  הודעות לעיתונות  |  חדשות ברשת  |  בלוגרים ברשת  |  הודעות ברשת  |  מועדון +  |  אישים  |  פירמות  |  מגשרים  |  מוסדות  |  אתרים  |  עורכי דין  |  רואי חשבון  |  כסף  |  יועצים  |  אדריכלים  |  שמאים  |  רופאים  |  שופטים  |  זירת המומחים  | 
מו"ל ועורך: יואב יצחק © כל הזכויות שמורות     |    שיווק ופרסום ב News1     |     RSS
כתובת: רח' חיים זכאי 3 פתח תקוה 4977682 טל: 03-9345666 פקס מערכת: 03-9345660 דואל: New@News1.co.il