מסע חיים

קטע מפרק א'

מגעים ראשונים

מאז שאני זוכר את עצמי, נורמות, חוקים ותקנות היו עבורי המלצות בלבד. רציתי לחקור את העולם, להתוודע אליו, בדרכי שלי. ו"הדרך" הזו התעצבה וגובשה בין ערוגות גן הירק שבו עבדו הוריי. הריח הראשון היה של עגבנייה מבשילה על שיח, והמגע הראשון היה מגע תלוליות העפר, מקום גידולם של העגבניות, הפלפלים, החצילים והקישואים שהוריי גידלו. כל ימיי אני שואף לתוכי את הריחות והתחושות הראשוניים משם.

נולדתי להורים חרוצים, אנשי עמל מסורים עד כלות, שעבדו משעות הבוקר המוקדמות ועד רדת החשכה. הגעתי להם בשיא עונת הקטיף של יבולי הקיץ, והם התקשו להתפנות אליי. השנה הייתה 1945, אימא הייתה בת 23 ואבא בן 21, ואני בנם הבכור. מנחם הם קראו לי, מי שאמור לנחם אותם לאחר האסון הנורא של השואה, שממדיה רק החלו להתברר אז.

ואולם את נחמתם, את כוחם ואת השראתם הם שאבו מעבודת האדמה, מבנייה של חברה חדשה בעמק בית שאן. הם לא יכלו להפסיק את העבודה באמצע, ודאגו שהמטפלת או חברים שלהם ייקחו אותי מבית התינוקות ויטפלו בי עד שהם יחזרו. באותן פעמים בודדות שאם לא מצאה מישהו שיאמץ אותי עד שהיא תבוא, היא הייתה מגיעה מהשדה, לוקחת אותי מבית הילדים ומזדרזת לשוב לגן הירק, וכך ממשיכה לעבוד עד חשכה. לא פעם היניקה אותי תחת כיפת השמיים, בין הערוגות, ובתום ההנקה הייתה מניחה אותי על העשב הרך, ערש גידולי. מאז, אני אוהב לשהות בשדה הפתוח, תחת שמיים אינסופיים, בשמש, בגשם, בשרב - זה ביתי, התלמים הארוכים שנמשכים עד האופק. מגיל ינקות ספגתי את הריח והטעם של הצמחים - חצילים, עגבניות, פלפל, חסה, בצל, גזר, קישואים וסלק - אכלתי אותם עם האדמה שעליהם, אכלתי הכל חי. והאהבה של הוריי לאדמה, המסירות שלהם לגידולים, עברה אליי.

מבית התינוקות עברתי לפעוטון, ושם למעשה התעצב זיכרון הילדות הראשון שלי. את הפעוטון הקיפה גדר חיה עשויה קני סוף. כל יום אחר-הצהריים עמדתי ליד הגדר הזאת והמתנתי להוריי שיגיעו לקחת אותי. לפעמים בוששו להגיע, ולא פעם יצאתי אני, זאטוט בן שנתיים-שלוש, לחפש אותם. הייתי פעוט חזק יחסית, ויכולתי להזיז את הקנים ולהשתחל דרכם החוצה. משיצאתי את החצר הקטנה, הסתובבתי במשק וחיפשתי את הוריי. פעם אחת אף הרחקתי עד הסככה שאליה הביאו את הירקות מהשדה. היא שכנה בפאתי הקיבוץ, ומישהו צילם אותי יושב שם ומחזיק עגבנייה שגודלה כגודל הפנים שלי.

יום אחד, אחרי שלא מצאתי את הוריי בתחומי הקיבוץ, החלטתי להרחיק ולחפש בשדות. היו אלה הימים שלפני מלחמת השחרור, כשהמתח הביטחוני גדול, וסכנה ממשית אורבת בכל מקום. והנה אימי מגיעה לפעוטון ומגלה ששוב נעלמתי. הלב שלה נמלא חשש ודאגה. לא נמצאתי בשום מקום בתחומי הקיבוץ. אימא הבינה שיש לחפש מחוץ לקיבוץ. היא הזעיקה את אבא ואת שאר החברים, וכולם יצאו לשדות לחפש אותי. משלא נמצאתי גם שם, גייסו את חברי טירת צבי למשימה.

כולם יצאו לחפש את מנחם לוי בן השלוש.

לעת ערב מצא אותי בדואי זקן משוטט על הגדה של אחת מבריכות הדגים של טירת צבי שנשקו לנהר הירדן, כארבעה קילומטרים מהקיבוץ.

הוא נשא אותי על ידיו והחזיר אותי לחברי טירת צבי שחיפשו באזור. זה היה מבצע הניווט הראשון שלי, ראשון מני רבים...

בלא מעט פעמים אחרות דווקא כן הצלחתי להגיע אל הוריי בשדה, מבלה איתם שעות בין התלמים, אוכל ירקות עם האדמה, מוקף שורות-שורות של ירקות: חצילים, פלפלים, עגבניות, בצל וגזר, רגבי אדמה לחים, ושמש שהולכת ונוטה מערבה, כשהוריי תמיד רכונים מעל הערוגות, עודרים, מעשבים, קוטפים. זה גם מה שאני הייתי רוב חיי - עובד אדמה.

בארבעה עשר ביוני 1948, ה‘ באייר תש"ח, דוד בן-גוריון הכריז בבית דיזנגוף שבתל אביב על הקמת מדינת ישראל. מלחמת השחרור, שהחלה חצי שנה קודם לכן, בכ"ט בנובמבר 1947, כשעצרת האו"ם החליטה על חלוקת ארץ ישראל בין היהודים לערבים, עברה לשלב חדש. הצבאות של חמש מדינות ערב הצטרפו לערביי ארץ ישראל שכבר לחמו בנו.

בגזרה שלנו היו אלה הירדנים שתקפו במלוא עוזם.

ההפגזות על קיבוץ שדה אליהו הפכו לדבר שבשגרה, ועם הישמע האזעקה היו המטפלות מבהילות אותנו ל"מקלטים", היו אלה שוחות שכוסו בגגות פח שעליהם הונחו שקי חול. המטפלות נשאו אותנו על ידיהן, לפעמים אף שלושה וארבעה ילדים יחד, רצו איתנו למקלטים המאולתרים הללו כשאנו תלויים על ידיהן. ישבנו בהם שפופים, שומעים את שאגות המטוסים ואת שריקת הפצצות, חשים בשקים שמתפוררים מעל ראשינו, טועמים בפינו את טעם האבק, מרגישים על עורנו את החול הזולג מהשקים, מנסים להתעלם מבכי העוללים והתינוקות, ומביטים בחשש במטפלות המבוהלות.

בגן הילדים

שלא כמו ברוב הקיבוצים, בשדה אליהו הלינה המשותפת נקבעה מראש רק עד גיל שנה. בגיל שנה עברו התינוקות לבית הוריהם.

הוריי גרו במבנה טורי, ארבעה חדרים שהיו צמודים זה לזה, עם שירותים ומקלחת משותפים. כל זוג קיבל חדר שינה קטנטן, כשהילדים שלהם ישנים בחדר נוסף עם מיטות קומתיים. בבוקר קמנו והלכנו לבית הילדים, שם קיבלנו ארוחת בוקר ואחריה המשכנו לבית הספר. לאחר הלימודים שבנו לבית הילדים ובארבע הלכנו לבית ההורים.

כשהייתי בן שנתיים נולד אחי יהושע, ובגיל ארבע הצטרפה למשפחה אחותנו אירית. בערך באותו זמן עברתי מהפעוטון לגן הילדים, עליו ניצחה הגננת הצעירה מלכה האס, שהפכה עם הזמן לאורים ותומים בתחום החינוך. כמו אמי, גם הגננת מלכה נולדה בברלין. ערב מלחמת העולם השנייה היא עלתה ארצה והיא בת 15 .מלכה האס נמנתה על הגרעין הראשון שהקים את הקיבוץ. בשנת 1942 הקימה את גן הילדים, ואני זכיתי להיות בין תלמידיה.

מלכה האמינה שילדים צריכים להתנסות בעולם האמיתי, למשש, לגעת, להריח, ליצור. בטיולים שלנו עם מלכה נהגנו לאסוף מכל הבא ליד- ברזלים, כלים שבורים, גלגלים, אבנים, בדים - ולהביאם לחצר הגן, וכך נבנתה סדנת היצירה שלנו, גן עדן של גרוטאות מהן יצרנו עולמות חדשים. הסתובבנו במסגרייה, במוסך, בנגרייה, והבאנו משם חלקי מכונות וגרוטאות, שהפכו עבורנו לעולם ומלואו. גם כלים חקלאיים שיצאו משימוש הובאו לחצר שלנו, אביזרים מושלמים למשחקים עתירי דמיון. מדי פעם יצאנו לטייל בשדות, לחוש את האדמה, ללמוד על צמחי הבר, לחפש חלזונות וחיפושיות. עם מלכה הגננת אף פעם לא היה משעמם.

לימים לימדה מלכה בסמינר הקיבוצים באורנים, הכשירה דורות של גננות, כתבה ספרים והסבירה כיצד לאפשר לילדים לפתח אישיות עצמאית בעזרת משחק בחוץ ועבודות יצירה. בעצתה אף הופסקה בקיבוץ שלנו הלינה המשותפת כבר בשנות החמישים, הרבה לפני שקיבוצים אחרים הכירו בצורך הזה.

מלכה היא זו שגילתה את כישרון הציור שלי וצירפה אותי ל"ביתן הציור", החממה שיצרה לקידום כישרון הציור וכל תחום אומנות אחר בקרב הזאטוטים.

הייתי ילד שובב, לא ידעתי פחד, לא גבולות ולא מעצורים. כמה מחבריי היו שותפים למעשי הקונדס שלי, וגם כשנענשנו, המשכנו בשלנו. היינו כעשרים ילדים בגן, משלושה מחזורים, ואני, הגם שנמניתי על הקטנים, הפכתי למנהיג. חבריי ראו מה אני מעולל והלכו אחריי, גם כשהיו אלו מעשי קונדס וגם כשהיו אלה משחקים.

באותם ימים לא היו מקלחות בבתי החברים, והמטפלות ניצלו את שנת הצהריים שלנו כדי להתרחץ במקלחות של הגן. כיוון שלא אהבתי לישון בצהריים, חיפשתי דברים מעניינים יותר לעשות. יחד עם עוד שניים או שלושה חברים התגנבתי להציץ למטפלות דרך חור המנעול. כשהבחנתי שהן מתקרבות לפתוח את הדלת, דחפתי את הידית כלפי מעלה והחזקתי בה בכוח, כדי שלא יצליחו לפתוח. הייתי ילד חזק. אחרי שהתייאשו, המטפלות החליטו להתחכם לנו ולצאת דרך החלון. הבחנתי בהן בזמן ויצאתי מהגן בריצה. המטפלות רדפו אחריי, אבל אני ידעתי היכן להסתתר. נמלטתי לחורשת הפיקוסים של הקיבוץ, טיפסתי על אחד העצים, ורק לעת ערב ירדתי ממנו. כשהגעתי לבית ההורים, הם כבר שמעו על מעלליי והענישו אותי במכות בישבן.

אבל לא רק מעשי קונדס אהבתי. הגננת מלכה האמינה בכוחו של הציור לפתח את האישיות של הילד, ומדי יום נתנה לנו לצייר. אהבתי את זה מאוד. גם סיפורים אהבתי לשמוע וגם את שירי הרועים שאימי שרה לי כשהשכיבה אותי לישון. אחד החביבים עליי היה "שה וגדי" של מתתיהו שלם. עד היום אני זוכר אותו.

שה וגדי, גדי ושה,

יחדיו יצאו אל השדה,

עם צהריים למעיין.

רצו לשתות מים.

אחד לבן, שני שחרחר,

עם תלתלי אוזניים

פעמונים מצלצלים,

על צוואר עדיים,

אל המעיין רצו עדרים.