אנחנו היהודים הקמנו מדינה אך לא השתחררנו מהגלות. מהרצון לרצות את הפריץ. לכן אנחנו רוצים לרצות את כל העולם. אנחנו הכי מוסריים וחוטפים גינויים בלי סוף. הכי מוסריים ונהרגים כדי לא לפגוע באויבינו. חשבנו (לא כולנו) שאם נוותר על חבלי ארץ יניחו לנו. הכנסנו את אוייבינו לארצנו. אפשרנו להם להתחמש. לא השכלנו להבין את שפתם. שפה אחת לעולם ולנו, ושפה אחת כלפי עמם. חשבנו שאנו חכמים יותר מהם. נתנו להוליכנו שולל כי ראינו מהרהורי לבנו. חשבנו שאותם ערכים שהם נר לרגלינו, הם גם ערכיהם. כדי לרצותם פינינו ישובים פורחים החל מימית וכלה בגוש קטיף. האמת היום מכה בפרצופינו. המוסר היהודי העתיק צריך להיות נר לרגלינו. הקם להרגך השכם להורגו. גם אם הוא מסתתר מאחורי נשים וילדים. להפסיק את היחס הסלחני על פרובוקציות ופעולות מלחמתיות נגדנו.
גם כלפי אוייבינו וגם אם משתפי הפעולה איתו מתוך עמנו. צריך להכניס טוב טוב לראש, שורש הסכסוך הוא לא שטחים ולא מצב כלכלי. תחת השלטון הירדני אף אחד לא התקומם.
לא היה אז עם פלשתיני. ואחרי "הכיבוש" (הם תקפו אותנו כי חשבו שהגיע יום הדין) היתה בשטחים פריחה כלכלית אדירה עד בוא עראפת. שורש הסכסוך הוא עצם קיומנו פה. והמלחמה הזו תיגמר רק כאשר יחדור להכרתם כי לא ניתן לסלקנו מפה. המוסר והרפיסות והרצון לרצות, רק משדרים חולשה.
והחולשה רק מזינה יותר ויותר את התקווה כי ניתן לגבור עלינו בסופו של דבר. עלינו לדעת כי נגזר עלינו שלא ברצוננו לחיות על חרבנו. מי שרודף אחרי השלום השלום בורח ממנו. תנועת שלום עכשיו וארבע אמהות שידרו חולשה. הנסיגה מלבנון ועזה גם היא נתפסת כחולשה. אולי אם נסגל לעצמנו שאנו עם שנידון לחיות על חרבו ולהתנהג בהתאם, אולי אז, יגיע השלום.
הפטפטת המדינית הבלתי אחראית שמהדהדת בתקש...
