את הנחמה שלי אני מוצאת ספונה ומכורבלת בתוך גומחת השחי שלך בפינת סוף היום שלי מהולה בריח עשייה ושאריות של בוקר.
איש מניקוטין ורוך ואיפוק שמצחיק.
תמיד הצחקת אותי במין אופן כזה, משהו בתנועות הידיים ובעיטוש, כמו ילדה מבוישת.
כאילו לרעשי הגוף ולכמו של הכולם, יש איזו פשטות שאתה לא יכול לה.
יש בך איזה משהו שממלא אותי זיכרון מפעם, בלי יכולת לדייק או לסמן בזוהר.
משהו מסבא ואבא וגברים מיציבות.
גברים שהלכו אל שלהם ועדיין, משהו באחרי גילוח ובטפיחות נקיון של לחיים. זה.
יש איזה קשב אחר ב-לא או ב-כן שיוצא לחשני מהפה, כזה שנפער רק להגיד ומהר ושב אל שקט מקשיב.
זה בית.
זה בית של בומים על-קוליים מסביב ורעידות אדמה מבחוץ.
יש יציבות מבפנים ובריאות מהנפש.
זה בית של התהוות ובנייה ובשלות.
זה בעיניי בית, אתה.
