תרגיל העוקץ של הייזלר, אלישיוב ואלמליח

שלושה משרדי עורכי דין כבר עוסקים בפרשה מטעמו של דוד סגל: עורכי הדין יעקב בורובסקי ושולי אשבול, משרד עורכי הדין בראשו עומדים קנת מן ודוד ליבאי, ומשרד יגאל ארנון. עורכי הדין במשרדים אלה פעלו באחרונה לבירור כל הפרטים בטרם ינקטו הליכים, כולל הגשת תלונה למשטרת ישראל והגשת בקשה לבית המשפט לביטול פסק בורר, שניתן במרמה ומתוך שיקולים זרים מצד הבורר עצמו.

בעקבות סכסוך עסקי בינו לבין שותפו הראשון, ישראל הרשקוביץ, ובעקבות הליך בוררות, נכנסו בנעלי הרשקוביץ האישים הנ"ל. יחד הם רקמו מזימה, תיאמו ביניהם את המהלכים, ובסופו של דבר השתלטו בדרכי עורמה על הפרויקט, כולל על חלקו. לדבריו, חלק ניכר מהמידע התברר לו בתקופה האחרונה. המידע כולל ראיות המגובות עתה בתצהירים, וכן קלטות בהן מודה הבורר בעבירות חמורות שביצע לטובת האישים דלעיל. חלק ניכר מהמידע הועבר לידי News1 ומתוכנו ניתן להתרשם כי מדובר במידע ובראיות משמעותיות.

הכנסת הרשקוביץ ואלישיוב

דוד סגל רכש בשנת 1990 מקרקעין שעליו בניין, בירושלים. בתיאום עם עיריית ירושלים הוא ביקש להקים פרויקט מגורים גדול שיכלול דירות במסגרת תוכנית תמ"א. לשם כך הוא הכניס שותף: חברת נטע ליפשיץ, המוכרת במגזר החרדי, שנשלטה על-ידי ישראל הרשקוביץ. בעקבות חילוקי דעות חריפים בין הצדדים, הוסכם על יציאתו של הרשקוביץ מהפרויקט. הבורר שהתמנה, אריה דביר, קבע כי הרשקוביץ יצא מהפרויקט ויקבל בחזרה כספים שהשקיע. עו"ד אלמליח קישר את סגל עם איש העסקים שמואל אלישיוב (גיסו של איל ההון לב לבייב, בעל השליטה בחברת אפריקה ישראל). לאחר מו"מ ממושך בין הצדדים הוסכם: אלישיוב יעמוד כנציג הבכיר מול הבנק. ההכנסות מהפרויקט יפרעו משכנתה. כמו-כן הוסכם כי אלישיוב יזרים מיליון דולר להון עצמי, ולאחר מילוי תנאים אלה יזרים סגל שני מיליון דולר להשלמת הסך הדרוש לרכישת מלוא הזכויות מהרשקוביץ. בתמורה, הוסכם: אלישיוב יקבל 33% מהבעלות במקרקעין, ובידי סגל יהיו 67% במקרקעין.

אלא שאלישיוב לא עמד בהסכם. מלבד מיליון דולר שהזרים, הוא לא הצליח להשיג כסף מהבנק לכיסוי המשכנתה, התשלומים להרשקוביץ התעכבו ולכן גם הוצאתו הסופית של הרשקוביץ "נתקעה". מחמת זאת, לא נותרה ברירה אלא לפעול להחלפת אלישיוב במשקיע אחר, בתנאים שייקבעו. שני הצדדים הסכימו על מינוי בורר: הרב מאיר הייזלר. ברקע נותר הרשקוביץ, שבחש יחד עם גורמים נוספים כדי להשיב את המצב לקדמותו על-חשבון זכויותיו של דוד סגל, ולהותיר בכל מחיר את אלישיוב בעסקה למרות שהפר את ההסכם.

הקנוניה שהחלה

לטענת דוד סגל, מרגע החתימה על הסכם הבוררות הוא נחשף לתיאום ושיתוף פעולה בין עו"ד אלמליח לבורר הייזלר לבין הרשקוביץ, הכל כדי להותיר את אלישיוב בפרויקט – למרות שלא עמד בהתחייבויותיו. וכך, כל הפעולות שביצע סגל כדי למצוא משקיע חלופי, סוכלו, הן על-ידי אלמליח והרשקוביץ והן על-ידי הבורר עצמו, שחבר אליהם מאחורי גבו של סגל. הכנסת שורה של גורמים עסקיים שגילו עניין בפרויקט, טורפדה, בעקבות פעולות שנעשו מצד הרשקוביץ ואלמליח.

התברר עוד, כי בין הרשקוביץ לבין אלישיוב נוצרה זהות אינטרסים: הרשקוביץ, ששלט בפועל במהלכיו של הבורר הייזלר, פעל כדי להשאיר את אלישיוב, שאם לא כן – בטלות העסקה עם אלישיוב הייתה מחייבת את הרשקוביץ להשיב כספים שקיבל (6.5 מיליון דולר). לכן הוא פעל, כאמור, להשאיר את אלישיוב בעסקה ולנשל דווקא את דוד סגל. כך, תוכנן, ייצאו שניהם נשכרים.

בוררות פיקטיבית

מהלכי הבוררות נמרחו על-פני חודשים רבים. אלישיוב והרשקוביץ, שחברו כאמור יחדיו, פעלו כדי לנשל את סגל מקניינו. ממידע שהובא בפני News1 עולה, כי הבורר הייזלר פעל באופן מגמתי, באופן ששירת את האינטרסים של הרשקוביץ-אלישיוב ושל עו"ד אלמליח, שגם הוא ביקש לעצמו חלק בפרויקט.

ביום 10.08.06 ניתן פסק בורר, שאומנם פסק כי אלישיוב לא עמד בהסכם ויש להחליפו, אך העמיד שורה של תנאים בלתי עבירים, שלא ניתן היה ליישמם. בפסק הבורר קבע הייזלר מנגנון השבת כספים, שכלל: החזרת כל ההשקעה לאלישיוב תוך חודשיים, השבת החסר להרשקוביץ גם כן תוך חודשיים, ותשלום לאלישיוב וגם להרשקוביץ עבור השבחת הנכס סכום כולל של כמיליון דולר לכל אחד.

בפועל, הייזלר קבע אומנם את דבר צדקתו של דוד סגל, אבל קבע מנגנון בלתי אפשרי, שהורה על "צעדי עונשין" דווקא נגד דוד סגל - באם לא יעמוד במנגנון המגמתי שנקבע. עיקרם: אם דוד סגל לא ישלם את הסכומים בהם נקב, אלישיוב יוכל להוציאו מהפרויקט. ובמילים פשוטות: הבורר הייזלר קבע, בדרכי עורמה ותחבולה, מנגנון להוצאת דוד סגל מהפרויקט, ולמסירת הזכויות לידיו של אלישיוב. המדובר בפסק דין תרמיתי, כפי שיוסבר בהמשך, שמלכתחילה תוכנן ככזה, ואף יושם בפועל.

מהמידע שהובא בפני News1 מתחוורת תמונה לא פשוטה, המצביעה על תכנון מוקדם להונות את דוד סגל בסיועו הפעיל של הבורר הייזלר. שורה של פעולות בוצעו להשגת מטרה זו:

א) במהלך הבוררות ניכר קשר ישיר בין הבורר, מאיר הייזלר, לבין עו"ד אלמליח ועורכי הדין המזוהים עם לבייב. מהמידע עולה, כי עוד בטרם ניתן פסק בורר, כבר שיתף הייזלר את יריביו העסקיים של דוד סגל בתוכנו של פסק הבוררות העתידי ואף סייע להם במהלכים העסקיים ביום שאחרי נישולו של דוד סגל. כך לדוגמה: עו"ד אלמליח פנה, בנוכחות עורכי הדין של לבייב ובנוכחות אדם נוסף (שמו שמור במערכת, י.י.), ניהל שיחת טלפון עם מאיר הייזלר, העביר את הטלפון ל"אדם אחר" - אשר הצהיר כי מאיר הייזלר אמר לו ש"לסגל אין שום דבר". לשאלתו אם יש פסק בוררות, אמר הייזלר: יכול להיות". לשאלת האדם האחר: מה זה "יכול להיות", השיב הייזלר: "תקבל כל מה שצריך כדי לקדם את העסקה".

ב) מסמך שהתגלה המצוי בידי News1 מוכיח, כי חמישה חודשים קודם למתן פסק הבורר, הוציא הבורר הייזלר מסמך לפיו לדוד סגל אין שום זכויות בנכס וזאת מאחורי גבו של סגל ומבלי ליידע אותו. מסמך זה הוסתר אף מבית המשפט מטעמים השמורים עימם;

ג) הייזלר הוקלט בעודו מסביר כיצד לעת סגירת פסק הבוררות, עורכי דינו של לבייב מתאמים עמו את גובה "שכר הטרחה" שישלמו לו כדי שיראה מכובד ויכשיר בפועל את פסק הדין התרמיתי, וזאת מבלי שסגל יידע דבר וחצי דבר מהעניין. מידע נוסף מגלה, כי בין הייזלר לבין הרשקוביץ התקיימו יחסים כספיים, שטרם הובררו עד תום, הנוגעים לתיווך עסקות.

ד) בידי News1 תצהיר שהגיש האדם האחר, ממנו עולה בוודאות כיצד אלמליח, עורכי הדין של לבייב, אלישיוב והייזלר מתואמים עד הפרטים הקטנים במהלך הבוררות ובשלביה השונים. יודגש, כי אלמליח שימש קודם לכן כעורך-דינם המשותף של דוד סגל ואלישיוב. במקביל היה שותף נסתר יחד עם אלישיוב בחלקו של אלישיוב, ומשכך היה בעל עניין בקרקע ובעל עניין בבוררות עצמה. אלמליח פעל תוך ניגודי עניינים מובהקים, ותוך הונאת דוד סגל.

ה) בעיצומו של ההליך המשפטי בבית המשפט העליון נטען על-ידי משקיעי דוד סגל, כי כתב המינוי היה מוגבל בזמן ולכן אין תוקף משפטי לפסק הבורר. וכשנדרש הבורר להציג עותק מכתב המינוי, כדי להציגו בפני בית המשפט, הוא טען כי התיק אבד. לעומת זאת, כשהשופט בבית המשפט העליון דרש זאת מהצד השני (אלישיוב-אלמליח) וקבע כי עליהם להמציא את כתב המינוי של הבורר - אחרת עלול בית המשפט לקבל את הטענה שאין כתב מינוי, "מצא" הבורר לפתע את התיק ואת כתב המינוי. כשנדרש לזאת מאוחר יותר, אמר הבורר, כי כשנדרש התיק לצורך בדיקת בטלות פסק הבורר, התיק אבד; אך הוא "מצא את התיק" כשנדרש הדבר לאישור פסק דינו על-ידי בית המשפט.

הייזלר, אלמליח ואלישיוב פעלו גם בהמשך לטרפד הכנסת שותפים שהובאו ביוזמתו של דוד סגל. כך עשו גם באשר למשקיע בשם ניס. אישים אלה חתרו לדילול דוד סגל מחלקו בפרויקט, וכל זאת בדרכים בלתי כשרות.

ניס הגיע מטעמו של סגל. הוא הגורם שסייע לסגל לממש את חלקו בהסכם (50:50). ניס השקיע שני מיליון דולר. תמורת זאת הובטחו לו על-ידי הייזלר, אלמליח ואלישיוב בטוחות, לרבות רישום שמו במשכנתא, אך אלה מעולם לא ניתנו לו. יתרה מכך: השלושה הציבו בפני ניס דרישות נוספות כתנאי לקיומם של ההתחייבויות הקודמות, כולל דרישה לתשלום נוסף בסך 1.5 מיליון דולר. סגל הסכים לוותר על עוד 17% ממניותיו לאלישיוב ובלבד שהסכסוך יסתיים. תנאי זה קיבל תוקף של פסק דין אצל הבורר הייזלר, ובזאת הסכסוך לכאורה הגיע לסיומו.

אך הסיפור לא נשלם. זמן קצר לאחר הכנסתו כביכול של ניס, הערימו אלישיוב, אלמליח והייזלר מכשולים חדשים. הם דחו אותו ואת כספו במשך כחצי שנה, ובתקופה זו פעלו בצינורות חדשים. הייזלר, שאמור היה להיות בורר, נטל חלק פעיל בקנוניה ובנסיונות להשגת כספים מגורמים אחרים. המטרה, הוצאת סגל מהפרויקט, קידשה את האמצעים – גיוס כספים ממקורות אחרים. כשנוכח ניס כי הוא מובל בכחש, הוא מימש את התרעתו ודרש בחזרה את הכספים ששילם בתחילה – שני מיליון דולר. אלא שבאותו שלב הנכס כבר הועבר ונרשם על-שמה של חברה שבעלי הזכויות בה הם אלישיוב ואלמליח: "מסעי בני ישראל". השניים ויתרו בפועל על השקעתו של ניס, שהובא כידוע על-ידי דוד סגל, ובמקומו נטלו כספים מקבוצת אימפרי של שמואל לבייב ורשמו שיעבוד לטובתו, וזאת תוך הפרה של הסכם הנאמנות עליו התחייבו הבורר הייזלר ואלמליח כלפי דוד סגל. באופן זה הבריחו את הנכס בדרך תרמיתית ונישלו את דוד סגל מהשקעתו במקרקעין.

המאבק בין הצדדים כולל מאות אם לא אלפי פרטים. מיותר להציגם כאן. המידע כולל הקלטות של שיחות, צילומים שנעשו (שהוצגו על-ידי קבוצת אלישיוב באופן מטעה ומפוברק בפני בית המשפט), מסמכים רבים, תצהירים מעניינים המצביעים על הקנוניה הפלילית נגד דוד סגל, ואפילו את הודאה (מוקלטת) מפיו של הבורר הייזלר המעידה כי מדובר בפועל בבוררות מטעם, כזו המצריכה בירור נוקב בחדרי החקירות.