הרוסים לא פיגרו אחרי הגרמנים לקראת המלחמה העולמית השנייה וגם אחריה. למעשה, הפכו למובילים בתחום ציוד הגישור. בשנות החמישים ובשנות השישים פותח מגוון כלים, שענו על הצרכים השונים, גם מבחינה טקטית וגם מבחינת תנאי השטח. בדרך הטבע במרכז עניינם של המפתחים הרוסיים עמדו נהרות במרכז אירופה ובמערבה, ולא הכל הועיל לתעלת סואץ.¹

נדלג על סירות-הסער ועל הציוד האמפיבי, ונתחיל ממעברות בהנעה עצמית. הכלי התאים לשלב השני בצליחה, והיה הכרחי לנהרות רחבים במיוחד. בעצם, כל ציוד הגישור אְפשר להרכיב את המעברות, אך הרוסים פיתחו כלי מיוחד עם עבירות מוגברת – GSP (פונטון עם הנעה זחלית עצמאית), שנכנס לשימוש בשנת 1957.

מעבורת (אסדה) אחת מורכבת משני חצאים, שנעים בנפרד. תובה זחלית של נגמ"ש אמפיבי נושאת עליה דוברה גדולה. להרכבת המעבורת נדרש זוג – כלי "שמאלי" וכלי "ימני". הכלים יורדים למים, מתחברים, ופותחים את הדוברות שעליהם לצדדים. הכלי שקוע די עמוק במים, ואינו יכול לגשת לגדה עם שיפוע מתון. לכן, יש לו כעין גשרונים, שמאפשרים לטנק לעלות ולרדת. נהגי התובות מפעילים יחד מנועים לתנועה במים. נדרשת מהם מיומנות גבוהה לעבודה מתוזמנת. הצוות המלא של אסדת GSP – עשרה אנשים, אך יכול להצטמצם לשלושה-ארבעה. זמן פריסה נורמטיווי – שמונה דקות, השיא הידוע: שלוש דקות וארבעים שניות; ארבע דקות וחצי נחשב זמן "ריאלי" לצוות מאומן של ארבעה.

האסדה מתוכננת לשאת מטען עד חמישים טונות; רוחב הרציף – 3.5 מטרים. למעשה, הכלי נחשב לטנק סטנדרטי בצבא הסובייטי, שמשקלו כ-35 טונות, אך "עם מבט לעתיד", לטנקים כבדים יותר.

משנת 1950 משתמש הצבא הסובייטי בגשר TPP(יחידת גישור כבד) – גשר מצופים קלאסי. בכל יחידה מנה הצוות 384 פַלסים ו-166 משאיות. קיבולת הגשר משתנה בהתאם לרוחב הנהר, עוצמת הזרם וכו'. בגרסה הכי "חזקה" הפרמטרים היו כדלקמן: אורך החלק הצף – 189 מטר, רוחב – ארבעה מטרים, קיבולת משקל – שבעים טונות. היו גם גרסאות של חמישים טונות ושל שש-עשרה טונות. נראה, שהמצרים השתמשו בגרסת חמישים טונות.

צוות מאומן אמור להרכיב גשר בארבע שעות וחצי. בצבא הרוסי גשר TPP התקבל כדגם עיקרי, והחליף בהדרגה את הציוד הישן, אבל התהליך נקטע כי הגיע ציוד עוד יותר חדיש. ובשנת 1963 נותרו בשירות פעיל רק שתיים-שלוש יחידות. בדרך כלל, שמרו הרוסים את הציוד הישן במחסניהם, וסביר להניח שמתוכם נשלחו כמה גשרים למצרים.²

קיבולת חמישים טונות, או שבעים, טונות מיותרת אחרי השלב הראשון בצליחה, ורוב מכשולי-המים (נהרות) צרים מ-180 מטר. לכן, מטעמי חיסכון, פיתחו הרוסים בשנים 1953-1949 "גרסה קלה" של הגשר – LPP (יחידת גישור קלה). משנת 1954 נכנס הגשר החדש לשימוש חיל ההנדסה הסובייטי, אך נבנו רק כעשר יחידות שלו. לפחות, אחת מהן הגיעה למצרים. הציוד הוסע על גבי 42 משאיות, קלות מאלו שנדרשו ל-TPP, וגם זה היה שיקול חשוב. שתי משאיות הובילו סירות-שירות; ולמטֶה הגדוד היו שתי משאיות אמפיביות.

יחידת LPP הייתה יותר ניידת ו"קומפקטית" מהיחידה ה"כבדה". היחידה יכלה להרכיב גשרים שונים: גשר שתים-עשרה טונות באורך 160 מטר; גשר 25 טונות באורך 88 מטר; או גשר ארבעים טונות באורך 64 מטר – כאשר רוחב תעלת סואץ 200-180 מטר. נראה שהמצרים שייכו את גשר LPP שלהם לקטגוריה של גשר חמישים טונות. קשה מאוד להבדיל בצילום בין TPP ל-LPP. לזיהוי יש להשוות בקפדנות את רוחב הרציף ואת המרחקים בין הדוברות.³

גשר PMP (יחידת גישור – פונטונים) דחק החוצה את שני הגשרים הקודמים. זה גשר מהפכני, ולכן כמה שנים נדחה על הסף. סיבה אחרת לדחייתו – הצורך במשאיות חזקות להסעתו. כשפותחו משאיות מתאימות, ניתן אור ירוק לפרויקט, והגשר החדש התחיל להגיע ליחידות, החל משנת 1962. עקרונותיו ותכונותיו היו כל-כך טובים עד שצבא ארצות-הברית פיתח דגם כמעט זהה.

ישראל לא ביקשה לקבל את הגשר האמריקני מתוך סברה, שלא יינתן לה "ציוד התקפי". במהלך המלחמה, בשנים-עשר באוקטובר, כשהתקיימו דיונים על צליחה, והתברר שאין לצה"ל ציוד בכמות הנדרשת, החליטה גולדה מאיר, ראש הממשלה, לבקש מהנרי קיסינג'ר, שר החוץ האמריקני, גשר מודרני. הבקשה הסגירה לאמריקנים את הכוונה לצלוח את התעלה. למרבה המזל, לא זלג המידע לרוסים ולערבים.⁴

בשנת 1970 סיפקה ברית-המועצות למצרים שני גשרים PMP, ו"מרגל הצמרת" אשרף מרוואן דיווח על כך ל"מוסד" – אות ברור, שברית-המועצות נותנת "אור ירוק" לצליחה המצרית.⁵ במלחמה היו למצרים שלושה-ארבעה גשרים PMP. לדיוויזיה 19, למשל, לא היה גשר כזה. לאורך הגשר אין פונטונים בולטים, שמאפיינים גשרי מצופים, אך יש לא-מעט סירות-שירות.

הרעיון המהפכני בגשר PMP היה לחבר את האלמנטים הצפים לשרשרת רציפה, שתהווה גשר. יחידת הגשר (דוברה) נישאת על גבי משאית, שנכנסת למים בנסיעה לאחור, ומשליכה דוברה, שנפתחת מאליה. סירות-שירות מתמרנות את הדוברות בתוך המים, ומאפשרות לחברן. פלסים מרכיבים בעזרת הסירות קטעים מהגשר ואת הגשר כולו.

בגדוד יש 250 פלסים, וזה מאפשר עבודה מקבילה, שמקצרת את זמן ההרכבה. זמני שיא בהרכבה: חמש-עשרה דקות לאור יום, שלושים דקות בלילה ובאפלה גמורה. למצרים לא היה עניין להגיע לזמני שיא כאלה כיוון שממילא נדרש זמן לפרוץ את סוללת העפר לאורך התעלה.

גדוד גישור PMP סיפק גשר באורך של 227 מטר, ברוחב של 6.5 מטרים ובקיבולת שישים טונות. גדוד PMP כלל 38 משאיות כבדות ושתים-עשרה משאיות לסירות ולציוד. רוחב התעלה השאיר בגדוד PMP יחידות עודפות.

הציוד הרוסי היה חיוני לצליחה המצרית, אך בהחלט לא הספיק. למצרים היו גשרים ודוברות משלהם, בוודאי מן הישנים, ואולי גם מייצור עצמי בין ששת הימים למלחמת יום הכיפורים. הציוד התבסס על דוברות של מצופי יוניפלוט עם חיבור זה או אחר. ככלל, גשר צף לשימוש צבאי נמצא ב"צבת" של דרישות טכניות וטקטיות מנוגדות. גשר PMP ענה על רוב הדרישות: עבירות, מהירות הרכבה וקיבולת משא. אין פלא אפוא שהאמריקנים העתיקוהו בשינויים מסוימים. הגשר היה יקר, דרש יחידות גישור גדולות ולרוב מכשולי-המים היה "גדול מדי". לאמירה טריוויאלית, ש"אין מושלם תחת השמש", אפשר להבין כי ה"אופטימום" תלוי ביכולת הצבא וגם בהעדפות למלחמה קונקרטית. מבחינה זו הציוד המעורב, שהפעיל צבא מצרים, הוכיח את עצמו.

עתה נחזור לשאלה, המופיעה בכותרת: האם היה לצה"ל סיכוי סביר לתפוס גשר מצרי? לפני כן יש להבין, מדוע השאלה עלתה שוב ושוב, בשמונה באוקטובר ובמהלך מבצע הצליחה "אבירי-לב", כעבור כשבוע. התשובה ברורה: לצה"ל לא היו כלי צליחה בכמות מספקת, ואם דובר במתקפת-הנגד בשמונה באוקטובר, אזי לא היו אמצעי צליחה כלל.⁶

אם כן, תפיסת הגשר של האויב לא הייתה גחמה של מפקד אמביציוני, אלא צורך אמיתי, או אפילו אולטימטיווי. נשים לב, לא דובר בסתם גשר, אלא בגשר, המסוגל להעביר טנקים, ולא סתם טנקים, אלא טנקים ישראלים. נקודה זו חשובה ביותר ואינה מובנת מאליה.

צבא מצרים הפעיל טנקים מתוצרת רוסית, רובם T-54/5, שמשקלם 37-35 טונות. טנקיםT-62, חדישים יותר, שקלו עד 38 טונות. המצרים לא הזדקקו כלל לגשרים חזקים יותר. לצה"ל היו שני סוגי טנקים עיקריים: פאטונים אמריקניים וצנטוריונים בריטיים.⁷ טנק פאטון בגרסה האחרונה שקל עד 50.26 טונה, וטנק צנטוריון – 51.82 טונה. הטנקים האלה גם רחבים מהטנקים הרוסיים. מכל מקום, רק גשרי PMP, גשרי TPP ב"גרסה הכבדה" ומקביליהם המצריים ענו על הדרישות. מעברות GSP עם יכולת פורמלית לשאת חמישים טונות היו אולי גבוליות, אך היה קושי טקטי ברור לתפוס מעברות בעלות הנעה עצמית, וגם לו נתפסו, היו נדרשים אנשים מיומנים להפעילן. גשרים רוסיים TPP ו-PMP נזקקו לסירות-שירות, ואלו יכלו בקלות לברוח, וגם להפעלתן נדרשו אנשים מאומנים.

נניח, שהמזל האיר פנים לשריון הישראלי, והטנקים הגיעו בתנופה לקצה המזרחי של גשר מתאים. ברור שצריך מיד להעביר לצד השני כוח טנקים, כדי לתופסו ולאבטחו. הטנקים העוברים חייבים להכיר את מגבלות התנועה, וָלא עלול הגשר להיקרע, כפי שאכן קרה לגשר הדוברות של צה"ל. אם כן, הטנקים האלה יחצו את הגשר במהירות שישה קמ"ש לכל היותר ובלי יכולת מינימלית לחמוק. הם מהווים אפוא מטרה נוחה לנשק נ"ט. אם ייפגע אפילו טנק אחד, ייחסם הגשר.

לצורך הדיון נניח, שהטנקים עברו בשלום. אבל בסבירות גבוהה ישתדל האויב לחסל את המאחז הישראלי, לכן, השאלה הבאה – כמה כוח יקצה המג"ד לגדה המערבית, וכמה כוח יישאר לו להמשך הלחימה בגדה המזרחית?

בצליחה האמיתית ב"מצמד" לא היה אויב בגדה המערבית ואף לא בגדה המזרחית קרוב לנקודת הצליחה. לכן, היה ניתן "להסתדר" עם כוח חי"ר בלבד. אבל בתפיסת גשר קיים תוך כדי קרב המצב לבטח שונה, ובשני קצוות הגשר צפויים קרבות של ממש. סד"כ ריאלי של גדוד שריון ישראלי היה כ-26 טנקים. הגדודים פעלו בלי עתודה ובלי סיוע חי"ר, עקב סיבה פשוטה ובלתי-ניתנת לתיקון – מחסור קיצוני בכוחות. אם כן, גדוד, שיתפוס את הגשר, יצטרך להתחלק להתחלק לשני צוותי קרב בסדר גודל של 13-11 טנקים כל אחד. הניסיון מלמד, שכוח בגודל כזה יכול לבלום בהצלחה רבה מתקפות האויב, אך אינו יכול לתקוף בעצמו. מכאן, לא היה ניתן ליצור ראשי-גשר בטוחים משני צדי התעלה.

אפשר לסכם: תפיסת הגשר "במזל" בסבירות גדולה לא הייתה מועילה.

ניקח כנקודת ציון את תפיסת גשר רמאגן על הנהר ריין בתחילת 1945. הגשר נתפס במקרה, כשהיה מוכן לפיצוץ. המטענים הופעלו, הגשר ניזוק, אך לא יצא מכלל שימוש. כוח סיור משוריין הזדרז לעבור את הגשר, ולתפוס מאחז ראשוני קטן. עתה נדרש הצבא האמריקני לשינוי מהיר בתוכנית התקדמותו: תמרון כוחות, שינוי המשימות וצירים הלוגיסטיים וכו'. הגרמנים לא תקפו קרקעית מחוסר כוחות, אבל הפגיזו והפציצו את הגשר בעקשנות (בראשונה הופעלו מפציצים סילוניים). הגשר נפגע, ולמרות המאמצים הכבירים של הפלסים האמריקניים, יצא מכלל שימוש. אבל בינתיים עברו עליו כוחות, שהרחיבו את ראש-הגשר, ואפשרו לבנות גשרים צפים "תקניים". במלים אחרות, גשר רמאגן היה מתנה משמיים, אך נדרש מאמץ לממשה. האמריקנים פעלו מול אויב חלש קרקעית, והיו להם עתודות, שתמרנו מיד תחת פיקוד החלטי ויעיל.⁸ כל אלה לא היו לצה"ל במלחמת יום הכיפורים.

כמובן, אין אנלוגיות מושלמות, אבל האירוע מלמד משהו. הרעיון לתפוס גשר מצרי נוצר מתוך זיכרונות של מלחמת ששת הימים, שבה צה"ל "הצליח בכל שעשה", כי האויב למעשה לא התנגד. אלא שהמציאות הטקטית והאופרטיווית במלחמת יום הכיפורים הייתה שונה בתכלית.

"רוח הרפאים" של 1967 שיבשה את האינטואיציה של מפקדי צה"ל. היא השפיעה גם על הפיקוד המצרי, אך בכיוון הפוך: המצרים התייחסו ברצינות ליכולת הטקטית של צה"ל, והיו מודאגים מהאפשרות, שצה"ל ישתלט על גשריהם. לאור זאת נקט הפיקוד המצרי צעדי זהירות. אחד מהם היה פירוק וניתוק את הגשרים ה"מיותרים", וביניהם גשרי הטנקים, שהיו חיוניים רק בתקופות קצרות: בשישה באוקטובר בלילה ובהעברת הטנקים לקראת מתקפת-הנפל בארבעה-עשר באוקטובר. דבר שני, ואולי חשוב יותר: הצוות המצרי, שהפעיל את הגשר, הצטווה להשמידו בהתקרב האויב. במסמכי השלל של ארמיה 3 נתפסו הוראות לצוותי הגשרים בשישה-עשר באוקטובר בלילה, כשהקרב היה בעיצומו. הפיקוד המצרי לא הבין את המבצע הישראלי, ומבחינתו הייתה סכנה של מתקפה ישראלית בגזרה הדרומית. הגשרים היו באחריות מבצעית של חטיבת ההנדסה של ארמיה 3, וההוראות הופנו מהארמיה לחטיבה בזו הלשון:

"יש לנהוג כדלקמן: לאחר שמוודאים כי האויב מתקדם בהתמדה לכיוון הגשר, יש לפרק את הגשר. אין לבצע זאת לא לפי פקודות, שיצאו באותו הזמן. יש להיות מוכנים לשחרר את הגשרים על-מנת שייסחפו עם הזרם מיד כשיידרשו לעשות זאת. יש להנפיק 400 ק"ג חומרי-נפץ מחטיבה 109 – 200 ק"ג לגשר. כשיינתנו הפקודות, על היחידות לפעול בדרך המהירה מהשתיים: שחרור הגשר, או פיצוצו. את הפיצוץ תבצע מחלקת סיור, כשתינתן לה פקודה לכך. יש לשמור על עתודות הביטחון במחסן החומר (נפץ) עד לשימוש בהן. ראש אגף ההנדסה של הארמיה הורה שלא להצמיד את חומרי-הנפץ לגשר, אלא להכין את חומר-הנפץ בצורת מטענים, להניחם במרחק מתאים מהגשר. המטענים יהיו מוכנים כך שאפשר יהיה להצמידם במהירות האפשרית לחלקי הגשר, במטרה להוציאו מכלל שימוש, ולא להשמידו. עד עתה לא הגיעה מחלקת החי"ר, האמורה להגן על הגשר. נא לנקוט באמצעים הדרושים".⁹

לאור כל זאת צריך להתייחס לשאלה של תפיסת הגשר המצרי בשני היבטים, ולתת שתי תשובות נפרדות: צבאית, התשובה תהיה "לאו כמעט מוחלט", אלא אם כן יתמוטט האויב כליל. טכנית, התשובה תהיה "כן מסויג": היו צריכים לתפוס דווקא את "גשר הטנקים", כגון גשר PMP, או משהו שווה לו.

השאלה הנכונה אפוא: האם ואיך השפיע הרצון לתפוס את הגשר על מהלך הקרבות?

בשמונה באוקטובר ההשפעה הייתה גדולה והרסנית. הקרב נוהל מתוך הנחה, שאוגדת שרון תיסע לגזרה הדרומית, תתפוס גשר(ים) מצרי(ים), תצלח עליהם, ותכבוש מיד את העיר סואץ. לטובת מהלך דמיוני ובלתי-ישים כזה הפקירו אלוף הפיקוד והרמטכ"ל, שנסחף אחריו, שטחים חיוניים. רק במזל נמנע מהמצרים "הצעד האחרון" לרכס "חמדיה"-"כישוף", וכך התאפשרה בכל זאת צליחת צה"ל.

לגבי חמישה-עשר באוקטובר בלילה אין תשובה ברורה. המתכנן הישראלי ראה לנגד עיניו שני גשרים כמועמדים לתפיסה. הדרומי, בציר "שיק", היה קיים רק בדמיונו; הצפוני, היה קיים, אך הגדוד התוקף לא הגיע אליו. גדוד 79 של עמרם מצנע יצא להתקפה עם 21 טנקים, הסתבך בקרב עם היחידה העורפית של האויב ועם התגבורת, שהגיעה במהירות. הגדוד נחלץ לאחור בעור שיניו, כשנשארו בו שישה טנקים, מהם רק חמישה תקינים. לא הייתה עתודה לניצול מיידי של תפיסת הגשר, אך הייתה תקווה עמומה, שהמצרים "חזרו למצב של ששת הימים".

לגדת תעלת סואץ הגיע צה"ל ביוני 1967, וכבר בחודש אוקטובר באותה השנה התחילו לברר את אופציות הצליחה. משלחת חיל ההנדסה יצאה לחפש ציוד, והולנדי ידידותי הפנה אותה למצופי יוניפלוט. מיד נרכשו מצופים ראשונים, שהיו בסיס לפיתוחים שונים. ביניהם הייתה אסדת-ים גדולה, שמורכבת מ-21 יחידות ועם הנעה עצמית. את האסדה חשבו להפעיל בים האדום במסגרת מבצע נחיתה בחוף המצרי. האסדה הייתה אמורה לחצות את המרחב הימי, כשעליה שני טנקים, או נגמ"שים; הטנקים היו מקנים לה כוח אש ארטילרי. היו גם כמה פרויקטים של גשרים, שמהם הופעלו שלושה. הכי חזק היה "גשר מוּסע"; השם ניתן משום שכל חלקיו הוסעו ולא נגררו כמו השניים האחרים. זה גשר של ממש, עם יכולת תנועה דו-כיוונית, אבל לזה היה מחיר בזמן הרכבה ארוך. הגשר בעליל לא היה מבצעי, ונבנה אחרי הפסקת-האש.¹⁰

הגשר השני בחוזקו נבנה ראשון – "גשר דוברות", המורכב מיחידות שיכלו לפעול כדוברות עצמאיות בזכות מנועיהן. כל דוברה נגררה על-ידי טנק אחד, כשהיא מונחת על עגלה ("גרור", בשפת חיל ההנדסה). שימוש בטנקים אמור היה לחסוך בצוות הייעודי של מערך הצליחה. בפועל, התברר שיכולת הגרירה הייתה גבולית, כי במאמץ מוגבר נקרעו ווי-הגרירה של טנקי פאטון. הבעיה המבצעית הגדולה הייתה הממדים המפלצתיים של הדוברות, שבתנועתן חסמו את הצירים, שהיו משאב קריטי במבצע.¹¹

הסוג השלישי היו "דוברות-צנע" חסרות מנועים ו"גרורים" כבדים. במקומן השתמשו במערכת הרבה יותר קלה של גלגלי מטוסים. הגשר השני (מבחינת זמן הרכבתו) הורכב מ"דוברות-צנע" בשילוב עם דוברות מנועים. את בעיית הצירים פתרו על-ידי גרירה בחולות, אבל הגשר היה חלש מהראשון, ובהתחלה נעו עליו רק משאיות בחזרה מ"אפריקה". הייתה הצעה נוספת ונועזת: להרכיב על שפת האגם המר גשר בשלמותו ולהשיטו כיחידה אחת לתוך התעלה. כמו-כן, באגם המר הקטן נבנתה "דוברת-קרב", דוגמת "דוברת-ים", אך קטנה יותר. ייעודה היה "לחימה ימית", למקרה של חידוש הלחימה והצליחה המתוכננת בגזרה הדרומית.¹²

בסופו של דבר, דוברות יוניפלוט היו סוסי-העבודה במבצע הצליחה, אך הניסיון לבסס עליהן את הצליחה עצמה נכשל. דווקא משום שסיפקו בסיס לגשר, הן היו מסורבלות בתנועה ולא היה ניתן לשלבן במערכת דינאמית, בתוך המחסור הקיצוני בצירי התנועה. למזלו של צה"ל, היו לו כלים מסוג אחר, שהצילו את המצב. הפעם לא היה זה פיתוח ישראלי מקורי, אלא "כלים מן המדף". הכלים האלה דמו קצת למעברות GSP בכך שהעדיפות ניתנה לעבירוּת ולמהירות הרכבה. במובן הזה הכלי התאים לקונצפציה של "צליחת-סער", שהייתה אולטימטיווית לישראל, הכלים גיבו את השלב הראשון של הצליחה, אך תכונותיהם באו על חשבון הפגיעות. לכן, יכלו לשרת רק את השלב הזה.

את הכלים פיתח הגנרל הצרפתי ז'אן ז'ילוּאה עבור נאט"ו, והם נקראו על שמו.¹³ כאמור, היה דמיון מסוים בין ז'ילואָה ("תמסח", בלשון הצבאית הישראלית) ל-GSP הרוסי: שניהם היו כלים אמפיביים עם הנעה עצמית ביבשה ובמים; הכלים יכלו לשאת טנקים רק כשהתחברו ביניהם ליחידות גדולות יותר.

אסדת תמסח נעה על גלגלים, כעין משאית גדולה ומסורבלת; הכלי מצויד במצופים מתנפחים, שהקנו לו יכולת אמפיבית. על גג הכלי הייתה מורכבת פלטפורמה מסתובבת בתשעים מעלות, וחיבור הפלטפורמות יצר אסדה. עקרונית, היה אפשר להגיע לגשר שלם, אך לצה"ל לא היו מספיק כלים לאורך של 180 מטר, והוא השתמש באסדות מארבעה תמסחים (לטנק אחד), או משישה תמסחים (לשני טנקים). כאמור, החיסרון הגדול של אסדות ז'ילואה היה בפגיעותן בגלל המצופים המתנפחים. בנאט"ו פסלו אותן אחרי תקופת אימוץ קצרה.

ישראל קנתה בזול כ-62 גרוטאות, מהם הרכיבו אחר הנצלה תשעה-עשר כלים שמישים. ברגע האחרון שניים נמצאו בלתי כשירים, ואחד נפל מהמוביל וניזוק. שישה-עשר תמסחים הגיעו בשלום לזירת הפעולה, ורק שבעה שרדו את המלחמה. התמסחים נכנסו באופן טבעי לתוך סדר הצליחה הקלאסי: כוח קל בסירות, תגבורת ראשונה במעברות, גשרים חזקים בהמשך.

התמסח היה המעבורת בשלב השני. אבל צה"ל ויתר על הסדר הקלאסי עם המצאת גשר הגלילים, שנועד לאחד את כל השלבים לצליחת-סער חדשנית וקצרה. זה היה רעיון חדש ומהפכני, לאו-דווקא מוצלח. הגשר הורכב מראש ונדחף למים כיחידה אחת. גלילים ענקיים ממולאים בקצף פלסטי שימשו כאלמנט הצף של הגשר, וגם כ"גלגלים" בזמן תנועה ביבשה אל המים. הקונסטרוקציה הייתה חייבת להיות חזקה, כדי לשרוד את הגרירה, ועם זאת בעלת גמישות, הנדרשת מכל גשר צף ומתנועה בתוואי השטח. היה קשה לאזן בין הדרישות הסותרות, והכלי היה בלתי מאוזן בצורה קיצונית. כל התכונות הוקרבו לטובת מהירות ההפעלה, כשהרעיון היה לדחוף את הגשר לגדה שמנגד כיחידה אחת. הרעיון נראה מבטיח, אך קודם כל היה צריך להביא את הגשר לתעלה – דבר בעייתי מאוד; בתנאי המערכה בסמוך לאזור הקרבות – בלתי אפשרי. הגשר היה זקוק למסלול ישר, בלי סיבובים, ללא עליות וירידות, והתנועה בכל מקרה הייתה אטית עד מאוד. בתנאי אמת התברר, שגם דחיפתו למים הייתה כרוכה בקשיים, עקב הזרמים בתעלה, שלא נלקחו בחשבון בתכנון.

גשר הגלילים היה, כנראה, המצאה גאונית, אך לא מבחינה צבאית. ספק אם הפרויקט, על כל מכלול תכונותיו, עבר דיון רציני, ואם עבר – ההחלטה הייתה שגויה. גשר הגלילים התקבל ככלי צליחה אולטימטיווי כאילו היה מיטבי לכל שלבי צליחת-הסער, להוציא אולי את צליחת הסירות. הגשר נוסה בתנאי חממה (במאגר רואיפה בתרגיל "עוז"), והוחלט לבנות שמונה יחידות – שני גשרים לנקודת צליחה.

אחד מחסרונות הגשר היה גלוי מיד: לא היה סיכוי לשנע את הגשר מנקודה לנקודה. לכן, התקבע מערך הצליחה לתכנון המוקדם. למרות החיסרון הברור הזה ולמרות שלא היה ניסוי של ממש, הוזרמו המשאבים לגשר הגלילים, והפרויקטים תמסח וגשר-צנע הופסקו כליל. לפחות, כך החליטו במטכ"ל, בעוד שחיל ההנדסה המשיך בפרויקטים בתנאי מחתרת. קשה במיוחד היה להסתיר את הכלים בזמן ביקורי מפקדים בכירים, אבל בסופו של דבר, נמשכו הפיתוח והבנייה, והכלים האלה הצילו את מבצע הצליחה.

גשר גלילים אחד נבנה והורכב בבסיס הצפוני ("קטיה"), והיה מרוחק מדי מאתר הצליחה ב"מצמד". גשר אחר אוחסן מפורק בבסיס "יוקון", מדרום-מזרח לטסה בגזרה המרכזית. הרכבתו הסתיימה בשלושה-עשר באוקטובר, והגשר השתתף במלחמה. בניית הגשר השלישי הושלמה במהלך המלחמה. חלקיו הובאו לגזרה הדרומית – למקרה, שתופר הפסקת-האש, וצה"ל יצלח גם בגזרה זו.

חסרונות גשר הגלילים התבררו במהלך הפעלתו במלחמה, בין היתר התברר שהובלת הגשר מחייבת מבצע רחב ומסובך של טנקים, של דחפורים, של נ"מ ושל חיפוי אווירי פעיל – כל זה רחוק מאוד מקונצפציה של צליחת-סער, שלמענה פותח הגשר.

בפרק הבא: תולדות מערך הצליחה הישראלי – הכנת הכלים והיחידות לצליחה

1. ראו: www.saper.etel.ru/texnica-2/lpp.html, [קישור], www.saper.etel.ru/texnica/pmp.html‎;, [קישור]
2. המספרים המדויקים אינם ידועים.
3. מעניין, שכל המקורות מביאים תמונה אחת בלבד של הגשר. ייתכן, שלא נשמרו צילומים אחרים. בתמונה זו נראות היטב סירות-השירות, שהיו נחוצות להרכבת הגשר (גם של גשר TPP) ולתפקודו השוטף.
4. שמעון גולן, 2013. מלחמה ביום הכיפורים, מודן ומערכות, עמ' 793; הנרי קיסינג'ר, 2004. משבר, הוצאת שלם, עמ' 221.
5. ראיון עם סא"ל אפרים כ"ץ (פרויקה), ראש האגף הטכני באמ"ן.
6. שני גשרי גלילים ושני מצבורים (עירומים) של דוברות יוניפלוט. רק גשר גלילים אחד היה מוכן טכנית, אך היה רחוק מדי מבצעית.
7. הופעלה גם כמות קטנה של טנקים שרמן בחטיבות הממוכנות בשתי החזיתות – העורך.
8. ראו: Omar N. Bradley, 1951. A Soldier's Story. Holt Publishing Co.
9. מאוסף המסמכים של סא"ל (מיל') אלי דקל ובאדיבותו.
10. ראיון עם תא"ל אבי זוהר, מפקד כוח הצליחה של אוגדה 143 במלחמה. ראו דוח חיל ההנדסה; עמיקם דורון, 2011, שירות בנתיב הצליחה. אופיר ביכורים..
11. יעקב (ג'קי) אבן ושמחה מעוז, 2012. בנקודת הכובד. מצביאות בחזית התעלה במלחמת יום הכיפורים. מודן, עמ' 133-119; אברהם אדן, 1979. על שתי גדות הסואץ, עדנים. פרטי הגרירה מובהרים בדוח חיל ההנדסה ובספרו של עמיקם דורון. לדעת גדליה מנור, ווי-הגרירה נקרעו כתוצאה מטעות בתכנון המערכת לגרירת הדוברות. למעשה, תכנון הדוברות לא הושלם, גם אם עלו כבר על פס הייצור (וזה נכון גם לגבי גשר הגלילים).
12. הערת העורך: במלחמת יום הכיפורים הפגיז זחל"ם נושא מרגמה, שהושט בנחתת 36 מטרים של חיל הים, את המעגן המצרי מרסה תלמאת בים סוף. השפעת הפעולה הייתה שולית מאוד. מייק אלדר, 1996. שייטת 11. הקרב על הצל"ש. אור יהודה, הד ארצי, עמ' 87.
13. Le Bac amphibie ou Gillois.