בצה"ל אין תורת לחימה מסודרת, ולמעשה אין מוסד להנחלתה לכוחות. ספרי תורת הלחימה נכתבו בשנות השישים כלקחים ממלחמת סיני כשהיערכות הערבים (סוריה ומצרים) בקווים כאילו סובייטיים לנגד עיני המתכננים. הבקעת המערכים הקוויים "הסובייטיים" הייתה במרכז התרגיל הגדול של צה"ל בשנת 1965 – אלא שההנחות היו שגויות; והרוסים מעולם לא נערכו בקווים, אלא במערכים סגלגלים (אליפטיים).⁵

תורת הלחימה ונגזרותיה - בניין הכוח, אמצעי הלחימה ותורת לחימתו - לא תוקנו בהתאם ללקחי מלחמת ששת הימים, כיוון שצה"ל לא הפיק לקחים מהמלחמה כלל, ונסחף מיד למלחמת התשה בשלוש חזיתות. מלחמת ההתשה חייבה היערכות גדולה לביטחון שוטף (בט"ש), שהצריכה תשומות רבות של רובאים, של טנקיסטים ושל תותחנים למשימות בכל החזיתות. כתוצאה מכך, הוקטן סדר-הכוחות של מערך השדה, כדי ליצור עוד מסגרות לוחמות מחד-גיסא;⁶ ובוטל קיצור שירות החובה, שקוצר משלושים חודש ל-26 חודש לגבי גברים, שהתגייסו משנת 1964 ואילך (כלומר, מיד אחרי מלחמת ששת הימים, הוא הוארך בארבעה חודשים; ואחר כך, בינואר 1968 – הוארך בעוד שישה חודשים),⁷ מאידך-גיסא הוכבד העול על אנשי המילואים הקרביים ותומכי הלחימה, שנקראו יותר לשירות מילואים פעיל.

בצד הכורח להתמודד עם בט"ש, התאמנו היחידות הרבה, אך לפי תורת אימונים שגויה, שנגזרה מתורת לחימה שגויה. הכישלון במלחמת ההתשה לא הביא לשינוי מהותי בגורמים הללו. צה"ל, שקלט אמצעים טכנולוגים חדישים, המשיך לשים את יהבו על טנקים ועל מטוסים, וזלזל בחי"ר,⁸ בארטילריה, בהנדסה, בלוחמה נ"ט ובקרב המשולב הבין-חילי ביבשה. התיאום עם חיל האוויר נותר לקוי וכמותו התיאום עם חיל הים. החי"ר - כולל הסיור - התותחנים וההנדסה שילמו את המחיר, למרות מה שהיו צריכים ללמוד ממלחמת ההתשה.

עקב סיבות שונות - רובן פוליטיות – הוחלט בשנת 1973 להתכונן שוב לקיצור שירות החובה בצה"ל.⁹ כתוצאה מהתוכנית לקצר את שירות החובה שוב לשלושים חודש, הוחלט באביב 1973 על פירוק מסגרות סדירות - תוך כשנה – כלומר, הקטנת סדר-כוחות הגדודים הסדירים, פירוק אוגדה 252 ופירוק חטיבה 14; והתהליך החל להראות את אותותיו ביחידות השונות.¹⁰

בעיה אחרת הנה תרבות האלתור בצה"ל. "צה"ל הנו צבא, שאינו יודע את תורת לחימתו", אמר פעם קצין בכיר. ספרי תורת הלחימה וחוברות הדרכה יש בשפע, אך אינם משפיעים כהוא-זה על חיי היום-יום בעוצבות. יתר על כן, כל מפקד בכיר מרשה לעצמו לחרוג מתורת הלחימה (גם כיוון שאינו מכיר אותה), ולהמציא חידושים, שנוהגים רק ביחידתו – עד שיתחלף; ואז יגיע מפקד חדש, שיבטל את כל מה שעשה קודמו, ויכתוב תורה חדשה, שתונהג ביחידה.

לכן, ייתכן, שכל מפקד אוגדה אִלתר לגדס"ר שלו משימות בהתאם לאופיו, למערכת יחסיו עם מפקד הגדס"ר שלו ולתוכניות הלחימה האוגדתיות. המִנעד נע בין מודיעין קרבי (גדס"ר 87) לבין פשיטה-הבקעה (גדס"ר 134).¹¹

בפועל, באילוצי המערכה – כשקווי צה"ל נפרצו באבחה, בשתי החזיתות כאחת, ונוצר מחסור משווע בלוחמים, בטנקים ובתותחים,¹² שנשחקו מאוד בבלימת ההתקפה המצרית-סורית - נראה, כי מפקדי האוגדות העדיפו להפעיל את גדודי הסיור ככוחות טנקים ולא במשימות מודיעין קרבי.¹³ כפי שכותב בר-כוכבא: "... כאשר התפתחו תנאים מבצעיים, שבהם ניתן היה לנצל את גדודי הסיור למימוש ייעודי סיור ומודיעין, הם היו שחוקים וללא טנקים ... המרכיבים במערך הסיור האוגדתי הוכיחו את יעילותם ...".¹⁴

אימון מקצועי של סיירי השריון נעשה במדור/ענף סיור בבית-הספר לשריון (כשהיה קיים). את סיירי המילואים אימנו היחידות עצמן בעזרת מתקן האימונים בצאלים. בגלל עומס, חלק מהכשרת הסיירים בגדס"רים – למשל, הסבת קציני החי"ר לטנקים – נעשתה בגדודים עצמם, שלא המתינו להקצאת קורסים בבית-הספר לשריון – כמו בגדוד 134.¹⁵ רק אחרי מלחמת יום הכיפורים הוקם מערך לאימון יחידות מודיעין וסיור (מו״ס) במתקן 302 מדרום לבאר-שבע, והוא עבר למתקן רפיח (שהוחזר למצרים במסגרת יישום הסכמי קמפ דיוויד). גם כיום אין כמעט הכשרה של סיירי שריון בשירות חובה (למעשה, רק בפלס"ר 7).

הפעלת פלוגה אחודה, כפי שנבנתה בגדס"רים, לא תורגלה מעולם בצבא, אלא רק הפעלת מסגרות של גדוד ומעלה. הכשרה ואימונים בהתאם לא נעשו עד מלחמת יום הכיפורים. יתר על כן, לפי משה בר-כוכבא, השינוי (הקטנת סדר הכוחות של גדוד הסיור) היה תהליך, שנוצר בתחילת שנות השבעים, ולא גובש עד תום ולא נבדק. עקרונית, תורת הלחימה דיברה על פעולה משותפת. לכן, סגני-המפקדים (סמ"פים וסמג"דים) בגדודי הסיור היו אנשי סיור – מגבלה, שתתבטא בקרב כשנפגעו מפקדים. עם זאת, כרגיל בצבא, שפעו המפקדות מפקדים מנוסים, שלא שובצו מטעמים שונים, וגדודי הסיור היו עתירי קצונה לעומת גדודים רגילים.

כדי לאפשר פעולה שוטפת ויעילה של גדודי הסיור, הם זקוקים לאוטונומיה תפעולית, המושתתת על רכב מוגן בעל עבירות, על אמצעי לחימה אמינים ויעילים, על צל"ם מתקדם, על מערכות קשר אמינות וחסינות ועל תחזוקה עצמאית.

מסוף מלחמת ויטנאם הפך שדה הקרב לרווי באמצעים טכנולוגיים, ששיפרו את יכולת התצפית ואת טווחיה – מכ"מים קרקעיים, מגברי-אור-כוכבים (SLS), ציוד לראייה תת-אדומה (IR) ומערכות לייזר מחד-גיסא ומערכות ללוחמה אלקטרונית, שקלטו שידורים בגזרה, מאידך-גיסא. אמצעי תצפית אופטיים, אלקטרו-אופטיים ואלקטרוניים הפכו ליבילי-אוויר – אם באמצעות מטוסים, אם באמצעות כלי-טיס בלתי-מאוישים (כטב"מים) ואם באמצעות בלוני תצפית (צפלינים).

לרוב גדודי הסיור של צה"ל במלחמת יום הכיפורים היו טנקים טובים,¹⁶ אלא שהם חסרו ציוד ואפסניה עקב ניהול לקוי של הימ"חים ועקב כישלון הלוגיסטיקה בצבא בכלל. כך, חסרה אוגדה 143 מקלעים חשמליים לצריחוני¹⁷ מפקדי הטנקים M-60A1, אפסניה (ובעיקר, סרבלים וכפפות חסיני-אש – ציוד חיוני לצוותי רק"ם), נשק אישי, צל״ם אופטי¹⁸ ותחמושת קלה. להדגמת המחסור, ראוי לציין, כי גדס"ר 87 גנב משקפת 20X120 מגדוד תותחנים, שהוצב ב"כישוף", כדי שיוכל לצפות מ"כישוף"; ובלעדי אותה המשקפת לא הייתה התצפית על ה"תפר" המצרי ועל אזור הצליחה ב"מצמד" (שהתבררה כחיונית במלחמה) אפשרית.

1. תמרי, איש סיור ותיק ומנוסה, שסיים את תפקידו כמח"ט שריון 401 בסיני, היה ממעצבי תפיסת הסיור המשוריין.
2. למשל, בשנת 1973 התחלפו מפקד חיל האוויר ושני אלופי פיקודים (מרכז ודרום). מפקד גיסות השריון ומפקד אוגדה 252 עמדו להתחלף ביום ע' ועוד אחד (שבעה באוקטובר). כמה מפקדי חטיבות התחלפו ממש ערב המלחמה (למשל, בחטיבה מרחבית 820), ומח"טים רבים מונו במהלך שנת 1973 (למשל, אורי אור, מפקד חטיבה משוריינת 679, ויוסי פלד, מפקד חטיבה משוריינת 205).
3. אוגדה 210, למשל, הוקמה בחופזה, שלא לפי לוח-הזמנים של המטכ"ל, ביוזמת משה בר-כוכבא (בריל), שהיה סגן מפקד האוגדה – ללא כל היחידות האוגדתיות הנדרשות, אך נטלה חלק בבלימת הסורים ובהבקעה מזרחה, ל"מובלעת".
4. באימון ההקמה של גדס"ר 87 השתתפו חיילים סדירים על סף שחרורם, שנועדו להיקלט כאנשי מילואים בגדוד לאחר שחרורם.
5. תודתנו לסא"ל (מיל') אלי דקל-דליצקי, עמיתנו לפורום אלפרדו, שהפנה את תשומת-לבנו לעובדה. ראו בספרו – אלי דקל, 2010. מודיעין תלוש מהקרקע. אלקנה: אלי דקל ספרים, עמ' 64-56.
6. כך, הוקטן הגדוד לשלוש פלוגות לוחמות (ופלוגה מסייעת בחי"ר) (במקום ארבע ומסייעת בחי"ר); הפלוגה – לשלוש מחלקות (במקום ארבע); והמחלקה (לשלוש כתות שמקום ארבע). במחלקת טנקים נותרו רק שלושה טנקים.
7. דב תמרי, 2012. האומה החמושה. עלייתה ושקיעתה של תופעת המילואים בישראל. מערכות ומודן, עמ' 317-316.
8. עד כדי שלא הייתה חטיבת חי"ר במבנה האוגדה המשוריינת, שהיה באחריות מפקדת גיסות השריון (מפג"ש).
9. תמרי, 2012, עמ' 317-316.
10. אמנון רשף, 2013. לא נחדל! חטיבה 14 במלחמת יום הכיפורים (מהדורה מורחבת). דביר, עמ' 26-24.
11. ראוי לציין, כי המִנעד הזה קיים מלכתחילה ביחידות סיור, ומודגם היטב על-ידי המסורות, שמחקות יחידות הסיור. לדוגמה – "הצבא הפרטי של פופסקי [ולדימיר פניאקוב]" ו"קבוצות המדבר לסיור מדברי ארוך-טווח (LRDG) של דיוויד סטרלינג, מייסד היחידה המיוחדת SAS. רס"ן אליצור, 1969. "הסיור המשוריין". מערכות 201, עמ' 39-34. נגיש אלקטרונית. נדלה באחרונה בארבעה ביולי 2013. מצד שני, פעלו בחטיבות צה"ל במלחמת הקוממיות גדודי פשיטה, שאחד מהם אף נקרא, "גדוד הקומנדו" (89).
12. מלכתחילה סבלו היחידות ממחסור, והשחיקה בקרבות החמירה אותו. בימיה האחרונים של המלחמה מצבת הטנקים באוגדות הייתה קרובה לתקן של גדוד מתוגבר.
13. ראיון עם אלוף (מיל') רשף.
14. בר-כוכבא, 1989. "הסיור המשוריין", עמ' 51.
15. ראיון עם רס"ן אילן אשל וראיון עם סא"ל חנני תבור, בארכיוני המחברים; הרצאת סא"ל חנני תבור, סדנה של הפורום לאזרוח תחקירי קרבות ולקחי מלחמה, תל אביב, 28 במאי 2013, בארכיוני המחברים.
16. לגדוד 87 ניתנו טנקים M-60A1 – מגח 6 – המתקדמים ביותר בצה"ל באותה התקופה, ששובצו באוגדה 143 בלבד (בגדוד הסיור ובחטיבה 600). בתקן, היו לגדס"רים 22 טנקים – לעומת 35 טנקים בתקן גדוד טנקים.
17. הטנקים חסרו מקלעים לצריחון המפקד עקב תקלה חמורה, שאותרה במקלעים החשמלייםM-85 של הטנקים מגח 6, שהוצבו בגדוד 87 ובחטיבה 600, כמעט עם הגעתם ארצה. כתוצאה מכך, הוסרו המקלעים. הטנקים של גדס"ר 87 לחמו בשבוע הראשון בלעדיהם, עד שבסיוע חוליות של חיל החימוש אלתרו כנות למקלעים מכניים, אחרי כשבוע לחימה.
18. לגדס"ר 87 חסרו משקפות למפקדי הרק"ם, שהן כמעט תנאי ללוחמת שריון, ובלעדיהן אין תצפית. הגדוד ארגן לעצמו מגבית של משקפות בתל אביב, ואחר כך הגיעו לאוגדה 143 מאות משקפות, שקנה משולם ריקליס בניו-יורק עבור האוגדה של אריאל שרון, ידידו.

בפרק הבא: הגדס"ר המפורק.