האור הגנוז

שנוגע במקומות אהבתי
דקים כחוט השערה
עדינים ויפים כאישה בטהרתה
מוליך אותי אל מקום
בו גוף הופך לרוח
הביא עמנו לעולה את ילדינו -

פעם אחר פעם
נמשכה שמלתי בשובלה

בכיתי ושאלתי
"מי יהיה בעזרי
בראותי אותם גדלים
פורשים ממני
מותירים אותי לקרעי הרוח
הלוחשת באזני זה שנים
לבוא בעקבותיה"

והם אכן גדלו
ולא פרשו ממני
והרוח שאינה קרועה
מנשבת בתוך כולנו
רוח קודש מבורכת
העוזרת לנו לראות את האמת
מאפשרת לנו לא רק לקחת
אלא גם לתת

לעקוב אחר הצו שניתן לי
על מדרכת האספלט
בהיותי בת ח"י שנים
כשעוד ראיתי פריחה יפהפיה
במקום מרצפת אפורה
כשעוד האמנתי
ברוח עז

ובמהלך שנות הבעירה האיטית
הכואבת
שנות דעיכת הרוח
שצמצמה עצמה לנקודה

צמחה ההבנה הפלאית
שרוח אמיתית אינה יכולה לדעוך
היא יכולה רק להיגנז
כפקעת של אור
להמתין לשעת הכושר
ואז להתעורר שוב בגוף
ביפעת שבת
לא תסולא מאושר

לדעת את הבורא באמת.