שנות עשן

השיר מוגש לדור הצעיר שאינו מכיר אותו.

איך אפשר שלא לנגוע בפצע. הוא חצי יבש ומגרד... נורא. גירדתי מסביב, מנסה להערים עליו, שלא ירגיש, שלא אקלף את הקליפה שהתחילה להתקשות והוא יתחיל "לחיות" מחדש. הוא "מת" להראות את האדום האדום שלו. רק מסביב לקליפה, בצבע בורדו כהה, הותיר הילה אדומה נראית לא נראית. ואני, בציפורן דהויה עושה סיבובים סיבובים מסביב לקליפה ומתענגת... אה, כמה טוב לגרד, מין תענוג שאי-אפשר להסביר. תענוג חולני שכזה. איך שהפצע הזה מזכיר לי את עצמי. גם אני כמוהו, עם קליפה, כמעט קשה, מגרדת סביבו... ומתענגת? אולי הבדידות משחקת כאן תפקיד ראשי. איזה זיכרונות כבר יש לי שאפשר "להתענג" עליהם. טוב, אז מה אם אני רווקה זקנה. היום זה in. נשים אוהבות להיות עצמאיות, שרפו חזיות כדי לקבל מעמד, אז לוותר על זה? והמכות... מי לא מקבלת היום מכות? אפילו פרסמו בעיתון על פרופסור אחד שהרביץ לאשתו, או על קריין שניפח לאשתו את הפרצוף. אז מי אני שאצא דופן?

עורו, עורו,

שתי הערות:

אדוני ראש הממשלה,