אם אפול לתהום נשִייָה
ותאבד בינתי לבלי דעת,
ימיני לא תדע את שמאלי
ודרכי תהא לא נודעת
בין דָלֶת אמותיי אדשדש
לנוד בין תנומה ליקיצה,
את ימיי אעשה בלא מעשׂ,
לילותיי ייעצמו למחצָה
ויראוני כך הבריות
זה אל זה ירמזו במבט,
אחדים, יעמידו פני צער,
אחרים יִשְׂחֲקו, לא אחת.
ואני בִּשׂפתָיי אז אשקוט,
"שוטים", אהגה בנפשי,
"היאך זה פניהם כֹּה הצֵנו
ואין בהם לב שיפשיר".
