דִּבּוּרֵי חוֹל

מִלִּים טוֹבוֹת, הֵן מֵי טִהוּר
עִשְׂבֵי מַרְפֵּא לְלֵב שָׁבוּר
מִלִּים לְלֹא רֶסֶן,
מִלִּים פְּרוּעוֹת,
אֵינָן צוֹלְחוֹת.
כּוֹחַ עָצוּם בְּיַד לְשׁוֹנְךָ,
סַלְעֵי מִלִּים, הַבְטָחָתְךָ.
כַּבֵּד אֶת מִילָתְךָ
הַמְּפַתֵּחַ אֶל לֵב כֵּנוּתְךָ.
מִלָּה שְׁקוּלָה, שָׁוְיָהּ זָהָב
בּוֹא נַעֲשִׁיר וְלֹא נִכְאַב.
אַרְמוֹן דִּבּוּרֵי חוֹל, אֵינוֹ שׂוֹרֵד
בְּנֵה עוֹלָמְךָ, מִלָּה הִיא עֵד!
וְאִם כָּבְדוּ מִלִּים בְּךָ
הַשְּׁתִיקָה זוֹעֶקֶת לְעֶזְרָתְךָ
לִנְפֹּשׁ מֵעֹל מִלִּים פְּזוּרוֹת
עַד יֵרָגְעוּ פִּרְצֵי הָרוּחוֹת.