עמדתי ליד החלון

עמדתי אל מול החלון, במחלקת הנשים בבית החולים בהר הצופים, והבטתי אל בריכת הנימפאות הקטנה והמוצלת כשראיתי אותם. חשבתי שהם זוג יהודי ושמתי לב לאינטימיות שהיתה ביניהם. הם דיברו בלחש, בערבית, והבינותי שטעיתי: הם ערבים. הוא נעל נעליים מיוחדות ויקרות, נעלי טיפוס הרים שחורות והבטתי בהן ולא עליה או עליו. הייתי דרוכה לקראת הניתוח והתבוננתי בפיזור גם על קבוצת נשים ערביות שהתיישבו על הכורסאות הורודות, עטופות ראש, ובכל זאת, לבושות במיטב האופנה המערבית. הן חייכו אלי ואני חייכתי בחזרה וחשבתי על הניגוד בו הן חיות וגם על המפגש פה, כשכולן נזקקות לרופא. קראו בשמי ונכנסתי אל המרפאה לסדרת בדיקות לקראת הניתוח. לעת ערב, כשיצאתי, כבר לא היה איש בחדר ההמתנה ואני שוחררתי הביתה לקראת יום הניתוח שלמחרת.

בדיוק ליד ג'בל מוכבר חוצה קו פרשת המים את ההר ומתחיל ספר המדבר. בין אזור העשב הנמוך, לבין הכרים הצחיחים יש מטע זיתים משפחתי. בכל קיץ נאספת משפחת אלחדיד על נשיה וטפיה, להכות על העצים ולאסוף את היבול. העצים המסומנים שלהם נטועים בטרסות מטופחות ושומרה ניצבת בליבן. לשם נאסף היבול. דרך היורדת לאיטה, מתחברת לבסוף אל הכביש ההולך עד הר חומה. המקום שאין בו יותר טרסות הוא גבול סימן החצבים.

בקיץ הזה, נאספו בני המשפחה מוקדם מהרגיל כדי להגן על העצים מפני השריפות שמציתים פורעים. יהודים? ערבים? היא זכרה את השריפה הגדולה שעלתה בשדותיהם בשנת אלפיים. אז כל האופק היה פתוח ובית לחם נגלתה מעברו השני של ההר. היא עמדה שם, קרוב אל האש, והביטה מהרום הנישא מעל לחלקתם, והתפללה שהאש לא תחצה אל הזיתים. הכבאים היו עסוקים בכיבוי והתיזו בסילונים ארוכים את המים אל ההר. אחרי שהכל כבה והלהבות הותירו רק אדמה חרוכה, התיישבו הכבאים בשולי המטע וגילגלו את הצינורות. אמא שלה, שלחה אותה אליהם עם מנשא כוסות קטנים של קפה, ואז נתקלו עיניהם.

"שו אסמק?" הוא שאל והיא ענתה "פאטמה" וידיהם שנפגשו כמו במקרה, סימנו את העתיד. היא נלכדה ומיד ידעה שעם האיש המבוגר הזה קרה לה דבר. למחרת הוא עלה במכונית הכבאים אל ג'בל מוכבר והיא ראתה אותו מחלונם. אחיה נטל ממנו את מנשא הכוסות שלקחו לתחנה, והזמין אותו פנימה. הוא ישב והיא הסתכלה. בערב היא יצאה לירושלים עם חברות ונפרדה מהן, ביקשה לחזור הביתה, אבל הלכה לתחנה, כי לא יכלה לעצור.

במשך השנים השיאו אותה הוריה לפרוק, ערבי מהשטחים, והיא ילדה לו שלושה בנים. גם כשהתמסרה לנישואיה, לא חדלה לאהוב את יעקב. הם היו נפגשים בכל שבוע במלון פטרה. האהבה הזו הזינה את חייה וחייו. היו לו שלושה בנים גדולים ורומן חיים עם פאטמה. בתואנות שונות היתה נעלמת לשם פעם בשבוע, אחרי טלפון קצר שלו, ופורחת עד קצה נשמתה.

את הילד הרביעי הרתה ממנו, פרוק נשא אשה נוספת וחייהם המשותפים דעכו. האשה החדשה שהיתה מבוגרת ממנה בשנה, לקחה את כוחו והיא שבה שבורה אל בית הוריה, לאחר מריבה גדולה. בגיל עשרים ושבע נותרה ללא פרנסה. יעקב דאג לה לעבודה בנקיון, אצל שכנה שלו במוסררה. בזמן קצר, הפכה לה בעלת הבית, לשותפת סוד לרומן האסור. פרוק חשב שהיא נושאת את ילדו, ולעיתים, כשבא לבקר, היה מביא קצת כסף. "אחרי הלידה, תבחרי", הוא אמר לה, "בית אימך או חיים בשטחים". הוא לא ידע שהיא כבר בחרה מזמן. אחיה ניסו להתערב וגם הוריה לחצו עליה לחזור אל בעלה, אבל היא דבקה בחייה האחרים ויצאה לעבודתה מידי יום. כך יכלו להיפגש היא ויעקב אהובה.

הבטן המצמחת גירתה את יעקב והוא היה מתנה איתה אהבים כמו שלא עשה מעולם. יותר ויותר נקשרו ימיהם. כשהגיע מועד הלידה, הביאה אותה בעלת הבית ללדת ב"הדסה". את התינוק היא רשמה כבנו של פרוק, ואת כל תקופת ההחלמה בילתה במוסררה, תחת עיניו ואהבתו של יעקב. הוריה באו לבקר והתנו את חזרתה במעבר אל מרתף ביתם, ובמסירת בניה לחזקתם. היא ידעה שההחלטה הקשה הזו, היא הדרך היחידה שלה לבחור את קשריה עם החלק הישראלי. את הכסף שהביאה מעבודתה ומיעקב שעזר, היתה נותנת בידי אמה וכך נשתררה ביניהן שלווה מדומה, שלווה שכיסתה על בור חייה.

נהג המונית הביא אותי לפתח בית החולים עוד לפני חילופי המשמרות. רק כשהגיעו האחיות של משמרת הבוקר נכנסתי למיטתי. סידרתי את מעט חפצי בכוננית והאחות אהובה, שערכה לי בדיקות, נטלה לשמירה את טבעת הנישואין, הארנק והפלאפון. בתוך כך, הגיע הזוג הערבי מאתמול, והאחות שליוותה אותם, הגיפה את הווילון סביבם והלכה. שמעתי אותם מתלחשים בערבית ואחר כך, יצאה האשה, לבושה כבר בכותונת בית החולים, ניגשה אל הכיור לשטוף את ידיה והסתכלה בי. אמרתי "שלום, שמי רחל", והיא הנהנה בראשה לשלום. הוא פתח מעט את הוילון ואמר "שלום". אחר כך הם נכנסו ושוב המשיכו להתלחש ואני, שמתי את הווקמן ושקעתי בעצמי.

צלצול הטלפון העליז והשיר העברי שנצמד אליו חדרו דרך הווקמן שלי. הורדתי והאזנתי ופתאום מדרך דיבורו, הבנתי שהוא יהודי. הוא דיבר עם חברו ארוכות והבטיח לו שיצלצל עוד היום, לתחנת הכיבוי בראשון ויברר אודות שכונת המגורים, שבה קנה החבר את דירתו. כשהחבר, מהעבר השני של הקו נזקק לשכנוע הוא הוסיף ואמר: "ככה זה אצלנו הכבאים, כולם מכירים את כולם בכל התחנות". אחר כך הוא המשיך להתלחש איתה בערבית, ובתוך כך, שוב טלפן למישהו ואמר שיאחר כי הוא בסידורים קטנים.

כאשר הגיע האח לקחתני בעגלת הניתוח, יעקב לא יצא מהחדר והאחות הראשית באה וגערה בו בצעקות רמות וצוותה עליו בזעם מודגש, לעזוב מיד את המחלקה.

הנסיעה אל חדר הניתוח מריצה את התקרה והתמונות שעל הקיר לאחור. ראשים מבצבצים ומביטים מעלי וראשי מסתחרר. כשהעגלה מגיעה, עוצרים בעדה שני אחים ירוקים ומתשאלים אותי ארוכות, תומכי ניתוח, הם מצביעים על התגים שעל חזם. אחר כך, הם מעבירים אותי אל חדרי הניתוח להמתנה. "קיסרי נכנס עם תאומים, מוכרחים לדחות אותך", מבשר לי המרדים מאתמול, ובינתיים גורר אותי לשיחה על סוציאליזם לעומת קומוניזם.

אנשים ירוקים חולפים על פני ומחייכים והמרדים דוחף אותי פנימה ואומר: "הגיעה השעה", ומוסר אותי בידי רופא נוסף, ויחד אנו דנים בצורת ההרדמה. הוא מלטף את ראשי ומרגיע, ואחר כך, לאיטו הוא מפזם ותוקע את האינפוזיה כמו בסלו-מושן וצוחק: "כבר יש, סידרתי אותך", ואז כל הנוכחים מושיבים אותי ותומכים. הוא מתריע, מחדיר את המחט במותני וכבר איבדתי מכוחי והכל בי נרגע. אני מפקירה את עצמי בידיהם ומתנמנמת. על הצג לפני אני רואה את תוכי אבל הכל מעורפל ונינוח, כאילו התעופפתי מהכרתי.

בחדר ההתאוששות שוב מלטף את ראשי המרדים ושואל בעדינות "רוצה לשוחח?", אחר כך, הוא בודק את כל הנתונים שעל המוניטור ומצווה לנתקני. "הכל בסדר", הוא פונה לאחיות "תחזירו אותה למחלקה". ד"ר לביא מגיע ורוכן אלי, מוסר לי פרטים על תוצאות הניתוח ומשלח אותי בעגלתי אל המחלקה.

הילד שנולד היה שחרחר ואחר. פניו הטובים חיבבוהו כל כך, שבאחת נעשה לילד המועדף מכולם. גם דודיו נהו אחריו, והיא, שאהבה אותו מראש יותר מאת שאר בניה, התנאתה בו. לעיתים היתה נוטלת אותו בעגלתו לעבודתה ואז היה אביו יוצא עם התינוק מוסתר במכונית לחוצות ירושלים, ממתיק את טיוליהם. בעלת הבית נזפה בה לא אחת על שהיא מביאה את הילד ואת הסוד, אבל היא נמלאה אומץ מאביו, שרצה בביקורים.

פרוק שבא לבקר בבית הוריה, הסתכל על העולל וחשד. הוא שאל אותה ורדף אותה ורצה להיפרע ממנה, הדליק אש מריבה בכוונה גדולה, עד שבאו אחיה ופסקו שיהיו גירושין.

בתוכה הרגישה שהשחרור הזה הוא זמן טוב לה וליעקב. אבל יעקב היה איש פחדן. היה מסתיר את אהבתו גם מפניה, נשמט ונמשך לסירוגין, היא לא יכלה לבטוח בו באמת. קיוותה וייחלה, רקמה תוכניות, אבל בכל פעם נתייצבה האמת בפניה. פעם, כשישבה עם בעלת הבית ושתתה תה, אמרה לה: "אולי נברח לאמריקה, שם אפשר...", אבל בעלת הבית בהינף דיבור קטעה אותה: "הוא נשוי, הוא לא יתגרש בגלל ערביה עם ארבעה ילדים", ושמה סוף לחלום.

בקיץ היא הרתה שוב. היא ידעה זאת ביום חם מאד, כשעשתה את דרכה במעלה הכביש לג'בל מוכבר. כוחותיה לא עמדו לה בחום הזה והיא טלפנה אל יעקב וביקשה שישלח לה מונית שתעלה אותה את ההר. בטלפון הזה היא גם בישרה לו שהיא שוב בהריון. היא הרגישה את שתיקתו מעבר לקו. לבסוף הוא אמר לה שהוא ישלם הכל, הוא יקבע תור ב"הדסה" והוא גם יעזור.

למחרת הם נפגשו במלון פטרה והיא נתנה לו את התעודה הכחולה שלה, והלכה חזרה לג'בל מוכבר עם אלף שקל שהוא הביא לפגישה. בערב היא נטלה את שלושת ילדיה הגדולים והלכה לקנות להם בגדים חדשים ונעליים.

היא רצתה שהכל יימשך בחייהם והאמינה שיש משהו בו, שהוא שלה. היא לא יכלה לחשוב עליו רע. כל כך הרבה שנים, היא אמרה לעצמה, כל כך הרבה שנים. שני בני אדם. סכסוך בין עמים, אבל שני אנשים, גבר ואשה, אין יהודי וערביה, רק הוא ואני. היא זכרה שראתה בטלוויזיה את השחקן הזה מחיפה שסיפר שהוא גם ערבי וגם יהודי, בכל זאת הוא נעשה שחקן מפורסם, היא חשבה, בכל זאת הוא הצליח.

כשחזרתי לחדר, הוילון שלה היה פתוח והיא שכבה במיטתה. אני התנמנמתי לי במיטתי והאחות שבאה להחליף לי את האינפוזיה והעירה אותי. פאטמה שאלה בעברית עילגת איך אני מרגישה. לא ידעתי את שמה ולא את שמו, אז המצאתי להם שמות בלבי. שאלתי אותה איפה הוא, היא אמרה שהוא הלך לאכול וכמו נהר החלו מילותיה זורמות בעברית-ערבית. "תגידי לו שלא נעשה הפלה, הוא מסכן, מפחד, אבל אני לא רוצה. את תגידי? יש אחד ילד שלנו כבר, זריר רק בן וואחד. עוד בייבי, יענו כבר אני עוד", היא הצביעה על בטנה, "לא ממנוע ככה?". "והוא יהודי?", שאלתי, "בטח, בטח, הרבה שנים אני הוא יענו קאפל", אמרה באנגלית, "תגידי אותו שלא קוואייס זה, לא טוב אני זה", ושוב עשתה תנועה של משהו היוצא מהבטן שלה והתחילה לבכות. לא ידעתי מה להגיד והייתי נתונה באדישות של סוף הרדמה ורק הסתכלתי עליה. היא בכתה ולא חדלה זמן רב. היא ניגבה את הדמעות בחלוק שלבשה ואחר כך קמה ולקחה מגבת משולי מיטתה והלכה אל הכיור. כשהיא עמדה מעליו, הוא נכנס עם סנדוויץ ואכל. אני שקעתי אל נמנום.

הטלפון, שהביאה האחות אהובה אלי, העירני. עניתי לשיחה ובדיוק נכנס האח עם העגלה והיא נשכבה עליה, בדרכה אל הניתוח. איחלתי לה בהצלחה, אבל היא לא ענתה, רק סימנה צלב מעל ראשה.

הוא נותר לשבת על הכסא. העזתי ושאלתי אותו למה הוא לא מתלווה אליה והוא אמר: "אני לא שייך אליה, אני רק באתי לתרגם". אמרתי לו: "היא כבר סיפרה לי, אני כבר יודעת הכל", ועוד הוספתי: "לטעמי אתה לא בסדר, אתה צריך לרדת לחדר הניתוח ולחכות לה". והוא אמר: "מישהו יכול להכיר אותי", והמשיך לקרוא בעיתון שהיה על רגליו. אמרתי לו: "ומה עכשיו, איך תחזיר אותה הביתה, מה, אמא שלה לא תדע שהיא עברה הפלה?". "אמרנו שיש לה משהו בכליות", הוא ענה. ואני שוב הקשיתי: "והיא באמת תאמין, ואתה שוב תכניס אותה להריון בעוד כמה חודשים?", אבל הוא שתק. ישב ושתק.

ד"ר לביא הגיע לאחר שכבר התקלחתי ובדק אותי. לבסוף שיחרר אותי עם מכתב ופקודה לשכב בבית. אחרי שאספתי את חפצי אמרה לי האחות שעזרה לי: "כל פעם יש לנו סיפורים עצובים כאלו כאן, אבל אסור לנו לדבר, אם זה היה קורה באמריקה, נגיד, יהודיה וגוי, אז אולי היה לזה עתיד, אבל כאן, בלב הסכסוך...".

כשירדתי במעלית הוא עמד מולי ושאל: "לעזור לך? להזמין מונית?". אמרתי לו: "תמסור לה שלום", אבל הוא רק נגע ברוך בכתפי, ושתק.

בטרסות בין עצי הזית, בני משפחת אלחדיד אספו את היריעות שפרסו סביב לעצי הזית. הם מיהרו להעביר את היבול שקטפו היום אל בית הבד. בדרך לשם אספו את אבי המשפחה ואת פאטמה. היא ידעה שגורלה נגזר וחיכתה. היא הביטה אל השמים המעוננים וזכרה את כל הרגעים הנפלאים שבגללם היא עומדת לסיים את חייה. נשאה דברים אל יעקב, חייכה בתוכה ואמרה לו מרחוק מילות פרידה.

לאחר שבוע, כשישבתי מול הטלוויזיה שמעתי את משה נוסבאום מדווח ביובש: "בג'בל מוכבר, נמצאה מוטלת בבאר בלב מטע זיתים, גופת אשה צעירה אם לארבעה, שנרצחה בידי אביה ואחיה על-רקע פגיעה בכבוד המשפחה. האב והאחים נעצרו היום לחקירה", ידעתי כי בה מדובר.