אבא של מירל'ה

אבא של מירל'ה היה ישיש עם עיניים טובות. איש נעים לשיחה. שיערו הדליל שהלבין היה מפורץ בראשו. כל פעם שניסה לסרק את שיערו בהקה קרקפת ראשו בהילה של אור. עשרים שנה חלפו מאז נפרדה ממנו לעולמים בת זוגתו. ילדיו לא זכו לשמוע ממנו על העולם ממנו בא. כשביקשו לדעת, היה מנענע את ראשו בחוזקה ובוכה ביללה ארוכה ואומר מילה אחת "לא!".

מירל'ה, מספרת לי, "אבא שלי, היה אבא רגיל, כפוף קמעה ושחוח נפשית מחוויה טראומטית שחווה. הוא לא סיפר לנו לאחי ולי מה חווה, אך המספר הכחול שהיה חקוק בידו, הבהיר לאחי ולי שאבא שלנו הוא ניצול שואה. מצד אחד מאוד רצינו לדעת, היה קשה לנו לגדול בלי חוויות משפחתיות, מצד שני כיבדנו את בחירתו. לא הצקנו לו בנושא.

אני יכולה להגיד לך שמה שאבא לא סיפר לי, השלימו סרטי הטלוויזיה והטקסים בבית הספר, אך תמיד, תמיד הייתי ריקה. הרגשתי ריקנות משפחתית גדולה. בזמן השבעה על אבא הגיעו אנשים מהעיר שלו לודז' מפולין. אנשים קשישים שאהבו את אבא שלי, נתמכים על-ידי נכדיהם, סיפרו לי על אבא שלי. אנשים שלא ראיתי אותם בבית, אך בשבעה פקדו את בית אבא. אני מסתכלת על תמונתו של אבא, הייתי מאוד קרובה אליו, הוא לימד אותי להמציא פטנטים שונים ולרשום אותם על שמי. אחר כך נודע לי שאבא המציא מאה פטנטים ושמכר אותם לחברות היי-טק בארץ שתגמלו אותו ביד נדיבה.

לאבא שלי היה אח תאום

ב"שבעה" נודע לאחי ולי, שאבא שלי היה תאום. הוא ואחיו התאום הגיעו לאושוויץ. משה-מאיר וחיים מאיר. בני עשר. את הילדים התאומים ריכזו מכל משלוח במקום שנקרא מרפאה, שם היו רופאים שונים שהיו כפופים לרופא רוצח - ד"ר יוזף מנגלה. בהתחלה, חשבו הילדים שהם נבחרים. הם לא הספיקו להיפרד מהוריהם. לקחו אותם בכוח אל המרפאה. האכילו אותם וערכו עליהם ניסויים רפואיים. ניצולי השואה שבאו לנחם אותנו, היו חבריו של אבא מאושוויץ. הם לא ידעו לספר מה קרה לחיים מאיר. אך הם נתנו לנו שביב של מידע.

אחרי ה"שבעה" מצאנו צרור מפתחות. שלושה חדרים היו בבית. שניים פתוחים לרווחה ואחד סגור על בריח. ניסינו לפתוח את הדלת, היינו מכניסים את המפתח ומבינים מיד שזה לא המפתח. בצרור היו שבעה מפתחות. המפתח השביעי פתח לנו את הדלת. ריח של טחב קידם את פנינו. החלונות היו סגורים. האור לא דלק בחדר. אחי הביא פנס חירום שהיה ברשותו, לפנס היו שלושה אורות פלורסנט, שהאירו לנו את פני החדר.

מציאת אוצר מרגש

במרכז החדר מצאנו מגדל של שקיות אריזה מנייר ומניילון. מהרצפה ועד לתקרה. שטוחים ושכובים אחד על השני. שקיות הנייר התפוררו עם השנים. שקיות הניילון שמרו על צבעם ועל איכותם. שאלנו את עצמנו, האם אבא ואמא אספו את השקיות? או רק אבא? ארון עם שתי דלתות היה בחדר. כשפתחתי את דלתות הארון קידם את פנינו ריח של נפטלין, את יודעת, הכדורים הלבנים האלה נגד עש. במדפים שהיו ארבעה במספר, מצאנו במקום בגדים, דפי סידור תלושים שדהו עם השנים. שקית עם תמונות, לא הרבה. אך היו שם תמונות מעטות של אבא ואמא. עבורנו זה אוצר מרגש.

סוף סוף יש לנו אחיזה במשהו. אחיזה בתמונות. רואים פנים של אישה מחייכת ושלושה ילדים קטנים שעומדים לידה. בתמונה אחרת רואים בבירור את משפחתו של אבא. סבא וסבתא שלא הכרנו וכנראה נרצחו בשואה ושני ילדים אולי בני שבע או שמונה שעומדים באמצע. ראינו את אבא, את הפנים של אבא פעמיים. לא ידענו מי זה התאום של אבא. הילדים היו תאומים זהים. מי מהם היה אבא שלנו? ומי מהם הוא חיים מאיר הדוד שלא הכרנו?

השפה הסודית שהחזיקה את אבא ואמא בחיים

במדף אחר מצאנו את כל הפטנטים שאבא המציא למי מכר אותם ואפילו מספר חשבון בנק עם ייפוי כוח המאפשר לאחי ולי להיכנס לחשבונות של אבא אם נקלע לצרות כלכליות. אבא ואמא מאז שאני זוכרת הלכו רק להצגות של "אידיש שפיל", לא הלכו למסעדות ולא לבתי קולנוע. הוריי חסכו פרוטה לפרוטה. לא היו בליינים. הבילוי שלהם היה אנחנו וילדינו. כדי להסתיר מאחי וממני את מצוקותיהם היו מדברים באידיש. אחי ואני לא הבנו מילה וזה היה קשה לגדול עם אבא ואמא שמדברים איתנו עברית, אך יש להם שפה סודית ביניהם, היום אני מבינה שהשפה הזאת החזיקה אותם בחיים, זו שפה אינטימית ביניהם והיה בשפה הגלותית הזאת הרבה יופי והרבה רכות.

במדף הרביעי מצאנו כתבים באידיש ובעוד שפה שלא ידענו לזהות. כתב היד של אבא. באיזו שפה הוא כתב? פולין פעם הייתה תחת כיבוש רוסי, האם זו רוסית או פולנית? איך אפשר לדעת? מחברות חלקות ללא שורות שאבא כתב בהן בכתיבה צפופה ישרה ואסטטית. המחברות היו סדורות אחת על השניה כאילו מישהו גיהץ אותן כמו ערמת בגדים מסודרת להפליא. במדפים לא הייתה טיפת אבק. הכל היה נקי ומטופח למשעי. ליד המדפים היו שני ארונות סגורים עם צילינדר של מפתח. שוב לקחנו את הצרור והתחלנו לחפש איזה מהם יפתח לנו את דלת הארון מצד ימין או מצד שמאל. שוב ניסינו לפתוח. המפתח הראשון לא פתח, השני לא , השלישי לא והרביעי פתח את דלת שמאל.

הארונית של אבא

ארונית מלבניית שהיו מכונסות בה בובות שנקנו לי מגיל שנה ועד גיל שש. ארונית ארוכה שהכילה בובות עם יד תלושה או רגל שבורה, עין שנפלה או הוצאה ממקומה. כל הבובות שלי מהילדות נחו זו על גבי זו בארונית הזאת. הבנו שזו הארונית של אמא. במפתח השישי פתחנו את הארונית מצד ימין ומצאנו שם את מה שאבא לא רצה שנדע, זו הייתה הארונית של אבא. היו שם קלטת וספר מודפס בעברית עם החותמת של" יד ושם" ושם המתרגמת שראיינה את אבא ואת אמא. פעם אחת הם הסכימו לדבר על קורותיהם ורק לפני אדם זר, כדי שיתעד את סיפור חייהם. את לא יודעת , איזה אוצר מצאנו.

גם אמא הייתה ניצולת שואה וגם היא סכרה את פיה. הם לא הסכימו לספר לנו דבר. הם לא הבינו את הצורך שלנו לדעת, לספר, לשתף את הקורות אותם עם ילדנו. הם בנו קיר אטום שאי-אפשר היה לפורר אותו. איזה כוח היה לקיר הזה שדפנותיו בטון ובסיסו שריון. החיים הם טלטלה, צריך לדעת איך לא להטלטל כל כך חזק. אחי היה צריך לצאת לשליחות באחת מארצות אפריקה שהייתה שם מלחמה עם שבטים שונים ועויינים על השליטה בארץ. היה הרג רב. נפשו של אבא סערה בתוכו, הוא ביקש מאחי לא להסכים לשליחות הזאת. הייתה ביניהם מתיחות רבה.

אבא היה יוצא מהבית ונעלם לשעות רבות. באחת הפעמים התקשרה אלי מכרה וסיפרה לי שאבא שלי פותח מכסים של פחי אשפה גדולים ומחטט בזרועות חשופות בתוך ערמות הזבל. הזעקתי את אחי ולפי הכתובת שמסרה לי מצאנו את אבא מנסה לחלץ מתוך פח אשפה גדול כסא עץ ללא רגליים. ממלמל מילים באידייש. אחי חיבק את כתפו ומלמל את המילה יו באידיש. כמה פעמים אמר אותה והביא את אבא אל רכבי. בעזרת מגבונים לחים ניקה את זרועותיו של אבא שהמשיך למלמל מילים באידיש.

לא ידענו מה הוא אמר. אך אחי באותו ערב החליט שהוא מוותר על השליחות ומטפל באבא. שבועיים אחרי התקרית בפחי הזבל, אבא התארח אצלי ושתה כוס תה עם עוגת גבינה שבתי הכינה לו ופטפטה איתו בעברית. חצי שעה אחרי הניח את ראשו על הכר במיטתו שבביתי ועצם את עיניו לעד. אבא מת מות נשיקה.

הקלטת של אבא ואמא

לקחנו את הקלטת וראינו שם את אבא ואמא במטבח ביתם מספרים בבכי באידיש ובפולנית את קורותיהם. הגוף שלהם רעד, אבא תמך באמא כשדיברה ואמא תמכה באבא כשדיבר. לא הבנו מילה. פתחנו את החוברת מ"יד ושם" וזה מה שנאמר על אמא, ילידת ורשה מפולין, בת אמצעית משלושה ילדים. אחיה הבכור שלוימה היה בן ארבע עשרה, סבל מקצרת נשימתית. אמא פרידה הייתה בת עשר ואחיה אברומי היה בן שש, כשהנאצים פלשו לפולין אחרי שנצחו אותה במלחמה. בתחילה כשנכנסו הטנקים הגרמנים לפולין זרקו עליהם סוכריות, לאחר מכן התחילו כל מיני גזרות על היהודים, הם נדרשו ללכת עם טלאי צהוב, לא ללמוד בבתי ספר מעורבים. למלא שאלונים כמה נפשות בבית.

אחרי כמה שבועות רוכזו היהודים בכיכר העיר והוצאו ממנה ליעד חדש לעבודה במזרח במקום חדש באושוויץ. הם הוכנסו לרכבת של בקר. בתוך קרון כזה דחפו משפחות רבות. אוויר לא היה. הראשון שלא הגיע לאושוויץ היה שלוימה, הוא לא עמד במחנק ונפח את נשמתו בדרך. הוריה ואחיה הקטן הופרדו ממנה. פרידה הייתה ילדה יפה עם עיניים כחולות ושיער צהוב כמו השמש.לא נראתה בת עשר. מפותחת הייתה וגבוהה. איש עם מקל באושוויץ הוציא אותה מהטור הארוך שפנה למקלחות והכניס אותה לבלוק 12 שם היו הרבה נערות יפות מראה שקיבלו פיג'מות פסים דהויות מבד גס.

שוטרת דיברה אליהן בפולנית ולקחה אותן לקבל מראה חדש. גילחו את מחלפות ראשיהן. השערות הוכנסו לשקים גדולים והועברו במשלוחים מיוחדים לבתי חרושת בגרמניה. אמא שלי אחרי שקיבלה מראה חדש, הועברה למחנה העבודה במטהאוזן, שבסמוך לו היה גם מחנה השמדה. את אמא שלי הכשירו לעבוד עם פצצות. עבודה מפחידה לילדים. מי שגילה סימני עייפות היו מוציאים אותו החוצה, לא בודקים אותו אלא היו יורים בו. הד היריות היה מקפיץ אותם כל פעם בבהלה. לא מעט נערות מצאו את מותן בדרך הזאת. העבודה הייתה מתחילה משש בבוקר ועד שתיים עשרה בלילה מסביב לשעון.. לאמא הייתה חברה מבוגרת ממנה בשלוש שנים יולנדה קראו לה, היא שמרה על אמא והן היו מתחלקות באוכל שקיבלו ומעודדות אחת את השנייה. ביום שהפציצו האמריקנים את המחנה, הגרמנים ברחו.

המחנה נשם ריחות של חריכה מכל עבר. הכבשנים בערו ועשן שחור וסמיך היטמר עד לשמים. הריח שהיה באוויר היה מחניק. הייתה דממה של מוות במחנה. כשנכנסו האמריקנים למחנה הם לא האמינו למראה שראו אנשים מגולחי שיער בפיג'מות גדולות עליהם ורזונם נשקף מפנים שקועות. הם עטפו אותם בשמיכות ולקחו אותם לבית החולים של הצלב האדום. מהמשפחה של אמא רק היא שרדה. יש חורים של זיכרון במידע שאמא מדברת עליו.

הנפת היד הגורלית

עם השנים אמא הבינה שאותה הנפת יד הייתה גורלית עבורה, הקצין הנאצי בחר לה חיים והקריב את הוריה ואחיה הקטן. אמא זוכרת שהרבה זמן היא הייתה במטהאוזן, הימים הארוכים של העבודה שלא נגמרה איבדו את תחושת הזמן. מבית החולים של הצלב האדום, אספו את אמא ואת יולנדה בחורים שהגיעו מפלשתינה כדי להביא אותן בדרך לא חוקית דרך הים לארץ. דווקא בים כוחותיה של יולנדה לא עמדו לה והיא לא הצליחה לעלות לפלשתינה. היא נפחה את נשמתה בדרך בלב הים. על אותה ספינה היו יותר מאלף איש והיה צפוף ואנשים הקיאו כל הזמן....הספינה הזאת לא הצליחה להיכנס לארץ ישראל, הבריטים ששלטו בארץ לא הסכימו לפתוח את שערי הנמלים ליהודים שהגיעו באוניות מאיטליה ומצרפת, אז האוניות עשו את דרכן חזרה לתחנת מעצר בקפריסין. שמה אמא פגשה את אבא. הוא התרוצץ שם כל הזמן. אבא חיפש את אחיו חיים מאיר. היה נדמה לו כל הזמן שהוא שומע קול בתוכו, את קול אחיו האומר לו שהוא קרוב אליו. כאן נפסק התיעוד של אמא ומתחיל התיעוד של אבא.

אבא מספר שאמו הייתה זמרת אופרה ואבא שלו היה חזן בבית הכנסת בעיר לודז'. הוא ואחיו הם הילדים היחידים שנולדו להוריו. הוא גדול מחיים אחיו בדקה. ביום שהגיעו הגזירות הנאציות לעיר. אספו את תושבי העיר ושיכנו אותם בבית חליפי ברחוב וחצי. הוכנסו לרחוב הזה חמשת אלפים נפשות, גידרו את הרחוב וחצי מסביב לרחובות בגדר חשמלית שמאחוריה היו מסתובבים שוטרים פולניים. יהודים לא הורשו לעזוב את הגטו הקטן והדחוס אליו הוכנסו. בתוך פחות משלושה שבועות התגוללו ברחוב וחצי הזה גופות של ילדים ומבוגרים.

ריח צחנת המוות היה הריח שליוה את היום שעלה. רק ליהודים שאספו את הגוויות ניתן התר לצאת מהגטו ולקבור את המתים בתוך בור גדול של קבר אחים. מיום ליום אנשים מתו מרעב, ממחלות, מתשישות נפשית. כשהגטו הידלדל טבעית, הגיעו המשאיות . כל נהג משאית חילק אגרות לכל המשפחות שהיו ברשימתו. הוריו הוכרחו לכתוב שהם נוסעים למקום בו יש עבודה בשפע ומבחינה כלכלית לא יחסר להם דבר. האגרות נמסרו לנהגי המשאיות שהעבירו אותם בשקים לקצינים נאציים. הוא זוכר שהיה צפוף מאוד במשאית. הוא ישב על ברכי אמו וחיים ישב על ברכי אביו. הדרך לאושוויץ הייתה קצרה מאוד, כי אושוויץ הייתה בפולין. כבר בהתחלה כשהורדו מהמשאית הופרדו הוא ואחיו מהוריהם. הם נלקחו לבלוק מס' 10.

החיים בבלוק מס' 10

היו בבלוק הזה מכלאות שבהם החזיקו תאומים ותאומות כמו חיות מחמד בסוגרי ברזל. אותו ואת אחיו הכניסו למכלאה כזאת. כיוון שהיו תאומים זהים הותר להם להישאר בבגדים אזרחיים רק לאחר שיתקלחו ושיער ראשיהם יגולח. על הבלוק הזה היה אחראי ד"ר יוזף מנגלה ועוד רופאים שעשו מה שהוא אמר להם. ד"ר מנגלה החליט שאחיו חיים יעבור את הניסוי הרפואי שלו ואחיו משה יהיה אח הבקרה. הוא רצה לבדוק את השפעות הניסוי הרפואי על אחים תאומים. הגינקולוג פרופסור קרל קלאוברג ביצע בבלוק 10 באושוויץ ניסויי עיקור על-ידי הזרקה לצינור השחלה לבנות תאומות,ולבנים הזריק לצינור השופכה, שגרמה למצב דלקתי ובסופו של דבר לחסימת האיברים ולעקרות.

כל פעולה כזאת כאבה גם לאח התאום וגם לאחות התאומה שהיו אחי בקרה. הניסויים האלה היו בהפסקות מדודות. חיים צרח מכאבים ולא קיבל תרופות לשיכוך כאביו. הרבה פעמים אחיו משה היה מעביר אליו את האוכל שלו כדי שיתחזק. כל פעם שהזריקו לאחיו את הזריקה הזאת, לא השכיבו אותו במיטה, אלא הכניסו אותו למכלאה כשאחיו שומר עליו.את המיכלאה משה היה צריך לנקות כל יום ואם לא היה נקי מספיק, היה מגיע שוטר המרפאה ומצליף בשוט על הגב של אחד מהילדים. במשך ארבע שנים, חטף משה הצלפות שוט רק בשנה הראשונה, אחר כך עזרו לו חבריו להשיג חומרי ניקוי וככה המכלאה שלו ושל חיים הייתה נקייה.

אבא ואנחנו נשארנו עם החידה

ארבע שנים היו אבא ואחיו באושוויץ. כשהמחנה הופצץ על-ידי בנות הברית..אבא מספר שהוא תמך באחיו חיים בתוך המכלאה. המכלאות היו נעולות החיילים האמריקנים נכנסו לבלוק 10 שנשאר עומד ושמעו בכי של ילדים. הבכי הזה הטריף אותם...עד שהגיעו למכלאות ובמקום למצוא שם בעלי חיים מצאו שם ילדים תאומים. הם שיחררו אותם והעבירו אותם לבית החולים של הצלב האדום. חלק מהרופאים נהרגו וחלק אחר ברחו משם. האמריקנים הגיעו למחנה הנטוש וחילקו להם שוקולד.

אבא מספר שחיים היה איתו בבית החולים, אך רק הוא שוחרר משם. הוא חיפש אותו ולא מצא אותו. הוא שאל אחיות ורופאים אם ראו את חיים, אך או שהסתירו ממנו את האמת, או שאמרו לו שחיים עזב לבד. מה שלא היה סביר בכלל. הוא חיפש אותו כל הזמן, בבית החולים, מחוץ לבית החולים, עד שפגש בחור מפלשתינה שאמר לו, שנער דומה לו הוא העביר באוניה לפלשתינה. הוא כל כך שמח והצטרף אל הבחור שאסף נערים ונערות יהודיים להעלות אותם באוניה לפלשתינה.

כמו שקרה עם אמא, גם האוניה של אבא לא הורשתה להיכנס לארץ ואבא הורד ממנה לקפריסין, היה שם מחנה עקורים ממחנות ההשמדה.שם במחנה הוא התרוצץ כמו משוגע ועד ליום מותו חיפש את אחיו חיים. מצאנו מכתבים שהמתרגמת של "יד ושם" הקלידה לו ושלחה אותם לכל מיני ארגונים וקהילות יהודיות בעולם. אנשים טובים חיפשו את חיים ולא מצאו. אבא ואנחנו נשארנו עם החידה".