באולם הבית שלו במרכז הגאה שבגן מאיר - בלב פינת חמד קסומה שבגן, עם בית קפה מענג, עולה כעת הצגת "ליר, בובות ואנשים" שתרגם דורי פרנס הכה יצירתי, לפי רעיונו של בוריס ינטין, אותו עיבד וביים מיכאל טפליצקי, מנהלו של תיאטרון "מלינקי". כאשר כל הרעיונות לבשו צורה כה מקורית ובלתי רגילה: כשלתלבושות המהודרות של בנות המלך ולמלבושים האותנטיים של האחרים נוספו בובות קטנות וגדולות המרשימות בעצם היותן, ומהתנועה שהן מקבלות על-ידי השחקנים האוחזים בהן, וכן מהתפאורה הכה דמיונית ואכספרסיבית שעיצב ואדים קשרסקי הגאוני שכבר הרווה את עינינו בהצגות אחרות מופלאות קודם לכן. והכל - עם מוזיקה של יבגני לויטאס שמקבלת תוספת העצמה בתיפוף ובנגינת החליל של השחקנים.

למעשה, כדי לא להלאות את הקהל בהצגה של שלוש וחצי שעות כמו במקור, היא קוצרה לשעה, בכך שמהסיפור נעדרים המלך ליר ובתו קורדליה, זו שמיאנה לקחת חלק בירושה ולכן נודתה על ידו. הוא מתרכז בבנות - גונריל וריגן, בדוכס גלוסטר ובשני בניו, החוקי - אדגר, והממזר - אדמונד. ההצגה עשויה בשילוב של משחק מאוד מוחצן, מרשים, עם טקסטים יפהפיים וויזואליה לא שגרתית.

כדי להדגיש את מידת החמדנות של שתי האחיות שהכריזו על אהבתן למלך, אך לאחר שזכו כל אחת במחצית הממלכה כשחילק אותה עוד בחייו, הפכו עורן והיו למנוולות פאר אכסלאנס. לא רק שהתעללו והתכחשו לאביהן, מה שלא נראה כאן אך ידוע לכל הצופים, אלא פיסית, קרעו וריטשו את גופתו (בובת נייר ענקית יצירת המעצב הכה כשרוני) ובנוסף - רבו גם ביניהן עד חורמה. הצילום בו הן נראות נלחמות על בובת המלך או על הממלכה, מספר הכל.

את דמות הבן החוקי, אדגר, ממלא אורי לבנון עם הרבה הומור שחור. הוא גם הפותח את ההצגה ומכניס את הקהל לאווירה המתאימה. את דמות אחיו אדמונד (לאון מורוז), שההתכחשות של אביו (דימה רוס הכה רבגוני, שתמיד מפליא בגילום כל דמות שהוא עושה, כמו את הזקנה ב"החטא ועונשו" - משהו שלא יישכח) התכחשותו לבנו הממזר גורמת לאחרון להפוך לאכזר, שאין גבול למעשיו, והוא זה שזוכה בקופה. את דמותו של אדמונד גילם בצורה הבלתי נשכחת בהפקת תיאטרון הקאמרי לפני כמה שנים עודד ליאופולד. הפעם, אדמונד בגילומו של לאון מורוז רב ההבעות והיכולות, מקבל צבע אחר, פחות אכזרי ומעט יותר הומני.

את שתי הנסיכות, שמריבותיהן האישיות וכן בדרך בה נקטו לחסל את אביהן ניתן הלקח המוסרי לצופים, ממלאות הדס אייל היפה שחורת השיער, וקסניה מורוז הבהירה בעלת המבטא המעיד על מוצאה. וכאן, במרקם היחסים ביניהן והתנהגותן, מצוי כל המסר של ההצגה הנוכחית: החמדנות של בני האדם היא שמביאה עליהם את אסונם. היא שגורמת לחורבן היחסים בין בני משפחה ובין עמים. ואם משהו ממסר זה ייקלט - הרי תיאטרון מלינקי צלח בעבודתו.

מעבר למוסר ההשכל, מצויה הצגה עם אלמנטים שאינם שגורים על בימותינו. את אמנות הפעלת הבובות ועצם יצירתן, כמו גם יצירת תפאורה המתכלה מדי הצגה, אך חוזרת לחיים בהצגות הבאות מתוך יצירה חדשה, זה משהו שלא מקובל על בימותינו. עצם היצירה המתחדשת דורשת מיומנות וכשרון שהם מצרך נדיר. והשימוש בבובות כבר נעשה בעבר בתיאטרון זה, כמו גם יצירת תפאורות ברמה אמנותית - כמותן לא רואים תדיר על הבמות כאן, אולי מטעמי תקציב. אך תיאטרון קטן זה (כשמו ברוסית - מלינקי) עושה הכל מתוך אהבת התיאטרון, כמעט או ללא שום תמיכה ציבורית, ועל כך הוא ראוי לשבח כפול.

"ליר - בובות ואנשים" היא הצגה יוצאת דופן, שסוריאליזם וריאליה משמשים בה יחדיו. היא בבחינת יציאה מהיומיומי אל ספירה אחרת, כשלבסוף יוצאים גם עם חומר למחשבה. יפהפה.