השופט: הרווי גרובס, בית משפט השלום בנתניה

המועד: יום שני, 22.2.2016, שעה 09:30

הנושא: תביעות קטנות


נזילה מגג בניין - זהו הנושא בו דן השופט הרווי גרובס כאשר נכנסתי לאולמו. הוא מקשיב לתובעת בסבלנות רבה, נכנס לפרטים ולתאריכים ומבקש: "הצילומים שצירפת לכתב התביעה - יש לך אולי את המקור? מתי צולמו הצילומים הללו?". גרובס מבקש עוד מסמך, התובעת שואלת אם היא יכולה לשבת והוא משיב בטון אבהי: "קשה לך לעמוד?". לא, אין בעיה.

גרובס פונה לאיש התחזוקה של הבניין: "אתה רצית להוסיף משהו, אדון?". לגרובס יש נוסח משלו לאזהרת עדים: "אתה חייב להגיד רק את האמת, אחרת יש עונשים שקבועים בחוק, כולל מאסר". הוא שואל את האיש אם יש לו מה להוסיף על דבריה של התובעת - וכאן עושה פאול קטן: העד נכח באולם בזמן עדותה של התובעת; גם בתביעות קטנות יש להקפיד על כך.

"מי ידבר?", פונה גרובס לשני הנתבעים. "אתם מבצעים את העבודה תמורת 20,000 שקל, בא החורף ויש נזילות. איך זה יצא שארבע פעמים לא הצלחתם לתקן את הנזק הזה?". הוא נכנס לפרטים, וכאשר הנתבע טוען שמישהו ביצע עבודות על הגג לאחר האיטום, גרובס מתערב: "אני רוצה להבין: יכולת להתגבר על הבעיות; מה קרה אחר כך? באת פעם שנייה - מה קרה בפעם השנייה?".

כאשר התובעת מתערבת, אומר לה גרובס: "רגע אחד, גברת, אני אתן לך להשיב עוד פעם". הנתבע טוען שהתובעים היו צריכים להתאזר בסבלנות, אבל גרובס לא משתכנע: "ארבע פעמים זה לא סבלנות?". ואז הוא צריך להעיר על קצב הדיבור: "טה-טה-טה, זו [הקלדנית] אישה, לא מכונה, היא לא תרשום את כל זה. עוד שעה ואני שכחתי את הכל".

גרובס רוצה לדעת האם הנתבעים הציעו "איזושהי הצעה לגמור את הפרשה הזאת", ואילו מהתובעת הוא מבקש מענה לשאלה אחת: "הוא טוען שהייתה פעילות בנייה בתוך הגג וזה גרם נזק למה שהם עשו. מה התשובה לכך?". היא משיבה, שהשיפוץ היה מאוחר יותר; גרובס מעיין במסמכים וגם מאפשר לצדדים להתווכח קצת ביניהם בטרם הוא חותך: "אני מודה לכם, רבותי. אשלח לכם פסק דין הביתה. אתם משוחררים. תקבלו תוך חודש ימים בדואר, אבל תקבלו עכשיו פרוטוקול".


"על מטבחים אין עוגמת נפש"


התיק הבא היא תביעה של בני זוג בטענה לנזק שנגרם לצינור בעת הרכבת מטבח. "מי ידבר, הגבר או האישה?". הבעל עומד לדבר, וגרובס אומר לו בהומור: "אני רק מזהיר אותך: עכשיו אתה פה ואני שומר עליך. אבל כשתגיע הביתה בערב - איזה מי שבירך היא תתן לך, שדפקת את התיק. אתה עדיין רוצה לדבר?". כאשר הבעל עונה בחיוב, גרובס פונה לאישה: "את מתחייבת לא להרביץ לו בערב?", וכולם צוחקים.

ועכשיו ברצינות. "אני הבנתי שלפי טענתכם בעת הרכבת המטבח נפגע צינור ביוב במטבח. איך זה נעשה, לפי מה שידוע לכם? בעת בניית המטבח לא שמתם לב לשום נזילה, לשום ריח? מתי כל זה צץ?". לאחר הסברי התובע, גרובס נכנס לפרטי הנזק: "אני ראיתי חשבונית על 1,150 שקל ששילמתם לאינסטלציה. אתה שילמת את זה? החשבונית מופנית ליוניק דיזיין [יצרנית המטבח]".

לאחר שהתובע מסביר נקודה זו, עליו להתמודד עם מכשול גדול בהרבה: "איזה עוד הוצאות היו? איפה יש לך תיעוד לעוד 5,000 שקל נזק? אני שואל אותך, כי לא הוצאת עוד כסף על התיקונים האלה ואין לך מושג כמה זה יעלה". התובע טוען לעוגמת נפש, אך נענה: "על מטבחים אין עוגמת נפש".

כעת גרובס פונה לנתבע: "בוא נלך מהקל לכבד. לגבי הפגיעה בצינור הביוב, אתה מתווכח על זה? אתה אומר שהם לא צריכים לקבל את זה ממך?". הלה משיב, כי התיקון היה רחב בהרבה מהנחוץ והיה צריך להסתכם ב-400 שקל. "עכשיו לגבי יתר התלונות שלהם - תיקנת את הדברים לפי בקשתם? אתה רואה את עצמך אחראי לבוא לתקן את הנזקים שהם מתלוננים עליהם? אז למה זה לא נעשה".

אחרי תשובותיו של התובע, גרובס חושב בקול. "אני אגיד לך מה אני חושב, אתה לא חייב לקבל את זה. אני נוטה להטיל עליך את ה-1,000 שקל, תעשו אתנחתה של 30 יום ותבוא ותבדוק ותתקן את מה שצריך. עוגמת נפש אני לא אתן". לתובעים הוא אומר: "היום אני לא מסוגל להחליט אם יש תיקון ב-5,000 שקל. הוא לא קיבל הזדמנות. הוא יבוא ויתקן, ואם אחרי זה לא תהיו מרוצים - תחזרו אלי".

כאשר התובעת מגיבה, גרובס קוטע אותה: "אני כבר סיימתי את זה, כבר חייבתי אותו [להחזיר את עלות התיקון שבוצע]. אני רוצה לתת לו הזדמנות, אתם חייבים לתת לו הזדמנות. לא באתם אלי עם הערכה מקצועית, זרקתם מספר מהראש". אחרי שהוא מכתיב החלטה ברוח זו, מודיע גרובס שאם התובעים לא יודיעו דבר תוך חודשיים - התביעה תימחק. "לפי הדין אתם חייבים לתת לו הזדמנות", הוא שב ומסביר. "נראה אם הוא יצליח. זה לא פיצ'פקס, זה מטבח של 50,000 שקל".

גרובס רוצה לקבוע תזכורת פנימית, חושב על חודשיים בדיוק קדימה, אבל מתבדח מראש: "אם אני קובע 22.4 - זה בטח חג". הקלדנית אומרת שזה יום שישי, וכעת גרובס צוחק ממש: "אז יום חמישי". והוא מסיים בפנייה נוספת לתובעים: "אם אתם רוצים לחדש את התביעה - אתם צריכים לחזור אלי עם הערכה של איש מקצוע. נקווה שהכל יסתדר".


"זו טענה מאוד חמורה"


כעת - תביעה על נזק לרכב בחניון. המכונית הפוגעת הייתה של חברת קל אוטו, שמסרבת לפצות בנימוק שהנזק הנטען מנופח. גרובס יורד במהירות לפרטים המרכזיים: מי ראה את ההתנגשות, כיצד הרכב תוקן ומה טוענת קל אוטו. "איזה רכב יש לכם?", שואל גרובס את התובעת. תשובתה - דייהטסו - מביאה לתגובה ששוב גוררת פרץ צחוק: "טוב, זה יפני וחלש. הם ניצחו את כל העולם בייצור רכב, וכל תיקון - צועקים: מה עשית לרכב שלי?! וואי, וואי, וואי!".

גרובס מאפשר לנציג קל אוטו, שגם נהג ברכב הפוגע, להציג תמונות ותרשים של מקום האירוע. "אתה כתבת את כתב ההגנה?", מתעניין גרובס. "אין גרסה מה קרה בתאונה, תסביר לי קודם מה קרה בתאונה". עד מהרה מתברר שנקודת מחלוקת מרכזית היא האם הרכב הנפגע חנה כשורה, או שבלט לתוך הכביש. "רגע, לאט, תקשיבי למה שאני שואל", אומר גרובס לתובעת. "ככה היה הרכב כשהחנית אותו?".

כעת הוא פונה לנתבע: "בוא נגיד שאתה צודק שהרכב בלט - זה לא פוטר אותך מהבעיה; פגעת ברכב". הנתבע טוען, שהתובעים גרמו במכוון נזק לרכב כדי לנפח את התביעה - וגרובס מגיב מיידית: "רק רגע, לפני שאתה מטיל אחריות פלילית. לפני שאתה מפיץ טענות של מעשה פלילי, תחשוב. זו טענה מאוד חמורה, ואם לא היית עומד פה - היית יכול להיתבע על זה". הנתבע מגיב וגרובס מורה לו: "שב דקה".

גרובס קורא לתובעת: "את חנית את הרכב לפני התאונה הזאת? איך חנית את הרכב? אני רוצה שתתבונני בזה [בתמונה שצילם הנתבע] - כך היה הרכב בזמן התאונה? לא היה שום פגם בדרך שנהגת ברכב? פה רואים שפשוף באזור הטמבון, לא רואים פגיעה מעל. זה בשני גובהים שונים לחלוטין". ויש עוד בעיה: "למה לקח לך שלושה שבועות להעביר [את הרכב] לבדיקה?". התובעת משיבה שמשפחתה הייתה זקוקה למכונית, אבל גרובס מסביר: "ברגע שהרכב נוסע שבועיים-שלושה אחרי התאונה יום-יום על הכביש, זה מעורר בעיה, שאולי הייתה תוספת לתאונה".

כעת הוא פונה לנתבע: "איזה גודל הרכב שנסעת? מה אתה רוצה להוסיף, אדוני, אם בכלל?". התובעת מתערבת וגרובס מהסה אותה: "גברת, אחד אחד!". היא טוענת שהנתבע נסע מהר מדי, כפי שאפשר להסיק מהיקף הנזק. גרובס לא משתכנע: "איך את יודעת? היפנים סובלים ממכה גם במהירות אפס". גם כאן מבטיח גרובס פסק דין שיישלח בדואר.


השורה התחתונה: בניגוד לשופטים אחרים בתביעות קטנות, גרובס אינו מנסה להביא את הצדדים לפשרה, ומן הסתם נימוקיו עימו. הוא מנהל את הדיונים ביעילות, בלי לתת לצדדים להיסחף מצד אחד, ומבלי לשכוח שהם אינם מקצוענים מצד שני. גם ההומור שלו מסייע להתנהלות התקינה.

יעילות: 9.

מזג שיפוטי: 9.