נופי הנגב - מעצבים עולמו של משורר

לא ניתן להבין את התפעמותו של ע. הלל מנוף הנגב המדברי והחשוף בלא שנספר את תולדות חייו שהכינו אותו לקראת מפגש עוצמתי בינו לבין הנגב ואשר הוליד ביטויים שיריים יוצאי דופן. ע. הלל נולד בשנת 1929 בקיבוץ משמר העמק למשפחת עוגני, שלומית ו"חתולי" (בנימין קוטוביץ') שהיה מוסיקאי ומושך בעט. בשנת 1944 פרסם ע. הלל לראשונה את שיריו בעיתון "המשמר" ובהמלצת שלונסקי אימץ את שם העט שלו לשמו הרשמי: במקום שם המשפחה עוגני נבחר השם עומר ומעתה הוא חתם ע. הלל. בשנת 1947 התפרסמו לראשונה שיריו "בדבר לילדים" ב 1948 השתתף בקרובות ההגנה על משמר העמק כסייר ולאחר מכן התנדב לפלמ"ח ושירת כחייל בחטיבת הנגב. הוא סופח לגדוד התשיעי, "הפשיטה" ושירת שם כמפקד כיתה עד תום הקרבות. חלק נכבד מהקרבות עשה בנגב ושם הכיר מקרוב את נופיו, צבעיו, הריו ואופיו המדברי.

ע. הלל שוחרר ב-1949 ובשנת 1950 פרסם את ספר שיריו הראשון "ארץ הצהריים". שנה לאחר מכן נסע לצרפת ללמוד אדריכלות שהייתה למסלול אדריכלות גנים ונוף. הוא שב ארצה לקיבוצו והיה מעורב בגינון ותכנון נוף. בן 28 עזב את קיבוצו והתגורר בירושלים תקופת מה ובשנת 1959 עבר לתל אביב. בשנות השישים הוציא שני קבצי שירה ("נשרה" "וטרוף טורף") וספר חרוזים לילדים – "בוקר טוב". הוא המשיך בעבודתו כאדריכל גנים ונוף ופרסם עוד ועוד. ב-1967 יצא לשנת השתלמות באדריכלות נוף בארצות הברית ובשנת 1968 פתח משרד פרטי לנושאים אלה בתל אביב.

ב-1973 פרסם את קובץ השירים "הודיה" ובשנת 1976 פרסם את "ג'ינס בכחול" אוסף של פזמונים הומוריסטיים. בשנת 1978 קיבל את פרס ראש הממשלה ע"ש לוי אשכול ובאותה שנה זכה בעיטור ע"ש כריסטיאן אנדרסן לספרות ילדים ונוער על ספרו "דודי שמחה".

ב-1980 פרסם קובץ שירים חדש "דברי" ושנתיים לאחר מכן את הקובץ "יוסף ואשת פוטיפר". ב-1983 פרסם את הקובץ "עד כה" ובשנת 1986 זכה בפרס פיכמן. ב-1987 זכה בפרס "זאב חבצלת" לספרות נער ואז גם קיבץ את זיכרונות ילדותו במשמר העמק בספר "תכלת וקוצים" שהוא שיר הלל בעיניים צוחקות לקיבוץ בראשיתו. בשנתו האחרונה זכה שנית בעיטור אנדרסן. רבים משיריו הולחנו על-ידי סשה ארגוב והיו לשירים מוכרים ואהובים. יבולו הספרותי היה 8 ספרי שירה, 21 ספרי חרוזים ושירה לילדים ועוד ספרי זיכרונות וקבצי שירה מזמנים שונים.

ע. הלל הצטרף לחטיבה כפלמ"חניק ויצא עמה למרחבי הנגב. "חטיבת הנגב" הוקמה במרס 1948 והורכבה מ 4 גדודים. למח"ט התמנה נחום שריג. לוחמיה היו מעורבים בכל גזרות הנגב מאל עריש, באר-שבע, סדום, הר הנגב ועד אילת. מיד לאחר מבצע "פלשת" הוחל בהקמת "הגדוד התשיעי" – גדוד פשיטה ממוכן. תחילה כונה גד' 10 אולם לאחר מכן שונה ונקרא הגדוד התשיעי. הוא כלל גם את יחידת "חיות הנגב" שעברה אליו מהגדוד השני. למג"ד התמנה ישראל כרמי והמ"פים היו יוסקה ריבקינד ומיכה פרי. חיילי הגדוד השתתפו במבצעי החטיבה: (אנו מונים את המבצעים בהם השתתף המשורר): מבצע פרעה- פשיטה על סוללת תותחים מצרית בבית חנון; מבצע פלשת וקרבות עשרת הימים; מבצע מוות לפולש – שם נכשלה החטיבה בכיבוש משלטי חוליקאת; מבצע יואב שם נכשלה החטיבה בקרב על עירק אל מנשיה שהייתה חלק מ"כיס פלוג'ה"; מבצע יואב – כיבוש באר שבע; מבצע חורב – השתתפות בכיבוש כיס פלוג'ה ורצועת עזה. הגד' התשיעי בו שירת הלל נע בפיקוד חיים בר לב מבאר-שבע דרך שבטה לעבר מושריפה.

המצרים שחשו מאוימים נטשו את עמדותיהם ועסלוג' נתפסה ללא קרב. הוא השתתף במבצע עובדה – כיבוש אום רשרש (אילת). בחודשים הארוכים בהם שירת ע. הלל במבצעי החטיבה, הוא הספיק לנדוד ברחבי הנגב ולהכירו מקרוב על הריו, זחל בואדיות וישן במישורי הלס הרחבים. עבור בן קיבוץ משמר העמק, הממוקם בעמק יזרעאל בשטח מיוער, ירוק ושופע מים – הייתה זו בודאי חוויה מעצבת עבורו לחיות במדבר שהיה חדש מפעים ומלהיב עבורו.

באחד השירים הראשונים המתפרסמים "בארץ הצהריים"(1950) מגבש ע. הלל את הראייה המיתית-כנענית שלו. "גורי לך ארץ הנגב/ כי בא לילך/ העטפי ביצריו הכבדים/ העטפי במפרשי כוכביו הצועקים". כך הוא מגלם, באופן הראייה שלו את צביונו של הנגב הבתולי, ו"נעוצים" בשיר שורשיו של יחס מיתי אל הארץ ועל עצמי ההוויה. חשים בקריאה גרעינים של חזות ארכאית. כך ליל הנגב מדומה לחיה ענקית בעלת "יצרים כבדים" שמהם ובם צועקים הכוכבים ואף הארץ עצמה צועקת. כביכול, אין זו ההוויה הדוממת אלא יצור אלוהים חי, יצרי, מגיב ופעיל. עד כדי כ שעלייתו של הבוקר מעל מרחבי הנגב מצוירת "כמעשה של בעילת האור את הארץ". כנעניותו של ע. הלל אינה "השקפה ערוכה" אלא זיקה ספונטנית של בן הארץ, אל גילויה העמוקים של ארצו, גילויים שעדיין גלומים בהם אותם יסודות של חזות מיתית-כנענית. בן הארץ, הפלמ"חניק, מזדהה בשיר באורח ראייתו את הארץ ובמקרה זה את הנגב, עם בן הארץ מתקופת האבות.

השיר "במעלה העקרבים" בקובץ ארץ-הצהריים מבטא יותר מכל שיריו המוקדמים את התפעמות המשורר מנוף הנגב (לקוח מספר הפלמ"ח, בעריכת זרובבל ג', כרך ב',תשט"ז, עמודים 659 – 660.):

"פתאום/ התפוצץ אלי אלוהים/ חסר מחשבה/ אדיש הוד חלומות. נשבר לפני הררי צוקים/ בואכה עמק הערבה... פרא מרחבים/ אין קץ האבן-הצוחקת-זוועות, אגדת שחם/ התפוצץ אל אלוהי המדבר/ אל ארץ זרה/ נוף לא ישוער/ צינת המתכת הפלנטית... לא רוח כי– לוגוס נושבת/ לא שמש-כי חשמל רבבה/ מסך הדמעה הליטני מפני אלוהים/ כמלפני רוח כבדה/ או כמלפני שמש רועשת/ או כמפני רעמי-הנפש הנשברת./ לא חשבתי מאומה./ רק נשמתי עופרת מותכה./ ושמעתי האנשים החיילים שעימדי גוועים בלא קול/ נאלמי הלם./...ואני ישבתי על הפלדה הקרה/ אשר יצקוה ידי אדם/ למען הרוג בו בעצמו./ לבלי יבוא בסוד נשגבות עולם/ זנוח/ בדיני-פלאות פרוץ-שיגעון-גדלות/ הכה ה' לפני כמות שהוא נהדר כער רצונו, נצחי לא יודע רואים...חופשי לרוץ שפעות תפארתו מבלי ימותו בני אדם/ אין כוח לשאת המשא הזה/ אך לבל...../ הוא לבדו והרריו./ מדבר המתכת החולמת/ במעלה העקרבים הניח ברק כשפו להיות מסילה/ .... ואפשר לא אני הייתי/ כי צרי ישמעאל ומצרים/ אבל אדם הייתי/ בעולם.....ומלפני הסתער הנצח/ ואני בכיתי לאין תנחומות/ אל אלוהים/ מדוע יצרתני אדם וליבי מת להיות מדבר, או להיות הרים/ או להיות רוח/ ועיני מתות להיות שמים או שמש. ...אלוהים/ במעלה העקרבים בואכה עמק הערבה/ נוכח אדום/ ראיתי אפסותי עד כלות/ יה-אלי/ ..סגור לבך מלפניך בשערי אבן או תופת/ ...שים לילה על הארץ/ יה-אלי, שים לילה".

השיר שניתן כאן כמעט במלואו, ניתן לסיווג כשיר המציג את אלוהי הארץ – תוך הזדהות עם הפנתאיזם. גילוי ה' בא מתוך הנוף הנהדר, השומם, רועש מעל הרי אדום הגבוהים ורוח אלוהים מרחפת מעל ארץ זרה, נוף לא ישוער. זנוח, כבד-נפלאות, פלוח-שיגעון-גדלות. (יש להעיר כי הקורא לא תמיד חש האם מדובר בחוויותיו של האלוהים או של ע. הלל המשתאה מול המדבר). גובה הרי אדום הנראים ממעלה העקרבים במסה ובצבע – מוחץ אותו, מכניע אותו. משום כך דרך זעזוע זה הוא חוזר עד מעמד הר סיני. מול הנוף הנוכח כל כך, המשים את הללו הצופים בו לקטנים ובלתי חשובים, נוף זה בעיני המשורר הוא "נהדר-כוער", אוקסימורון הכרחי. מכאן שנותר רק הנצחי.

ביטויים בשירים נוספים:

שקיעת צהרי הנגב מוליד את המראה ואת הוודאות הפיוטית המכונה "אלוהים" . "שיר תרועות של ארץ הנגב/ כי רחבה היא ים לבב/ אלוהים/ הנה רחבך רחב אדמות ארץ הלס השחום, רבבות השקט. מרחבי הנגב האדירים". בהשוואה לעמק יזרעאל ומגידו שם שוטט בנערותו, הלס השולט בצבעו במדבר, והדממה, כזו שמעולם לא הכירה, הטביעו בו חותם פיוטי. בשיר האחרון בקובץ "ארץ הצהריים" שוב עושה המשורר הקבלה בין הגילוי האלוהי לגילוי הנופי: "לבוקר נטועה אני אל סלע יהודה, סביב הרי עולם החזקים, ציורים כבדי שלוות נבואה"...בשיר זה מדמה עצמו המשורר לפרטי הנוף הנגבים: סלע במדבר, הר חשוף, עץ בודד. בקובץ השירי בעלי הנימה הכנענית "נשרה" משנת 1962 כותב הלל: "ישרת-דהרת סוס במדבר/ נשא פרש פלוח רומח בבשרי". המשורר מתאר את מראות הארץ שבשיר לא באו לידי גילוי האל עצמו אלא דווקא לשם אפיון מצבו של האדם. אדם המסתובב בעולם חשוף, מדברי, רחב ידיים והנושא בבשרו מכות קיומיות ותלאות קשות כולל תחאות המלחמה ואובדן הרעים.

משה שמיר אמר לאחר שקרא את ארץ הצהריים: "חיים ולא מוות. זה דבר גדול. הלל הוא פוזיטיביסט של ממש". שמיר הדגיש כי דווקא מהמלחמה ההרס והאובדן צמחו שירים ויטאליים כה חזקים. חיים גורי אמר עליו: הלל הוא גשר בין גדלותו של הנוף לקורא. אין יסוד זרות, אלא התפעמות עצומה. אל ההתפעמות יש להוסיף את ההזדהות המוחלטת – נפילת מחיצות. עמדת הדובר (המשורר) היא עמדת מי שחווה ידע והבין את האמת לאמיתה...הוא תיאר את הלם הנופים המתעצם, ברגעים קיצוניים, עד לידי זעזוע רליגיוזי רב משמעות. הילל בראיון על שירתו: הלל כבן קיבוץ וכבן הדור שנשא את עול הקמת המדינה על כתפיו, פלמ"חניק בכל אבריו, האמין בערך "הרעות" וניסה גם בשירי הנגב שלו לתת לכך ביטוי. המשוררת יהודית כפרי, אף היא בת קיבוץ, אמרה על ארץ הצהריים: "מחזור שירי ע. הלל לנופים ולהוויות קונקרטיות, המגלמים מציאות ארץ-ישראלית אופיינית, אשר האני נתון בה מתוך זיקת גומלין הדוקה וטבעית, של אני ונוף. מראות הארץ (ובמקרה של מראות הנגב) הם הגורם המכונן את מהלך התפתחותה של שירת ע, הלל". ההלם מהנוף, יצר כנראה זעזוע אדיר בנפשו של הלל אשר נשא בחובו גילוי פנים רליגיוזי, ועבור איש השומר הצעיר, בן הקיבוץ שהיה רחוק מכל גילויים דתיים ואמוניים וחי חיים חילוניים לגמרי – היה זה ביטוי למהפך רגשי ותפיסתי של "האלוהות" בטבע ורוח האלוהים בנוף הנגב.

ע. הלל נמנה עם חבורת צעירים, שהתלקטה בשנות הארבעים סביב חוברות "ילקוט הרעים". שלמה טנאי שניהל עם ע. הלל שיחות נפש בשדות קיבוץ משמר העמק, היה עד לצעדים שחיפשו השניים כיצד יחדרו עם שירתם החדשה לחבורות שקמו אז כנגד שירת שלונסקי-אלתרמן שהצטיירה כמבוגרת, וכמי שלא אמורה לשאת את המרד כנגד הבריטים והמלחמה הצפויה כנגד הערבים. טנאי (בתמיכת שלונסקי) דאג ששירי ע. הלל יפורסמו בילקוט בגיליון הרביעי והאחרון בשנת 1946.

שירתו נתייחדה מתחילתה בצמידותה להוויה הארצישראלית, המתגלה כמערכת של מראות, וניתן בה ביטוי עז להוויה הפלמ"חית ולמלחמת השחרור. המראות הם הגורם המכונן של שירה זו, ובהם תלויים ערכיה הפואטיים והתמאטיים; ולכן מעיקרה, זו שירה ארצישראלית מובהקת. בתהליך התפתחותה חל בה, לכאורה, מפנה חד - מהבעה עכשווית, צמודה אל מקום וזמן, אל הבעה ארכאית וארכיטיפית. למעשה, אין זו מהפיכה פואטית אלא התפתחות פנימית, עקבית, של הנחות יסוד ראשוניות, הגלומות במערכת המראות ; שירת הלל, בכל שלביה, מצייתת להגיון הפנימי שלה עצמה.

בראיון על תפיסתו הפנתאיסטית השיב הלל: "אין לי תפיסת אלוהות במובן הפילוסופי. נולדתי בקיבוץ של כופרים. תפיסתי היא פנתאיסטית מבחינת החוויה הרליגיוזית. החוויה הקיומית-אלוהית היא חוויה רליגיוזית. אני חש התפעמות מתמדת עצומה, אף כי הצל הגדול במרחק תמיד קיים; אני מברך יום יום; האלוהות בשבילי אינה מהות כוללת, היא מצויה בכל דבר ומקום, בעץ, בים, בהרים, באנשים, בשנים ובילדים. ההתפעמות מן החיים אינה נחלת נעורי, היא הולכת ונמשכת לתימהוני הרב עד היום הזה; יש בי איזה התפעלות או אולי מוטב לומר השתוממות לנוכח כל החי והקיים, לנוכח כל היופי ולאו-דווקא יפי הטבע". שיריו הוגדרו כאמירה ללא רסן, נשימה מלוא הראות וכקריאה חברמנית מעל מכונית משא (הנעה מתל אביב לחיפה), איזה סוג של "אהלן" גדול וצוהל, אבל פיוטי ומופלא.

• בייטס ת', הפואטיקה של ע. הלל, תזה למ.א., יוני 1987.

• גוברין נ', "ילקוט הרועים" – מציאות ומיתוס, עיתון 77,

• גל' 1;49, יוני 1992.

• כפרי י', "באיזה סיבוב זה היה", עיתון 77, גליון 315 – 317, 2013.

• לוז צבי, שירת ע. הלל, מונוגרפיה, תל אביב 1996.

• צלקה ד', "נשרה" לעין הלל, למרחב, 3 באוגוסט 1962.

• שפרה ש', (מראיינת), משורר על-רקע גנים, "דבר", 18 במאי 1985.