הלחם, הכתיבה וספר התורה

• התנגד מי שהבריח כיכר לחם
  
  התנגד מי שלימד בחשאי
  
  התנגד מי שכתב והפיץ והזהיר וקרע אשליות
  
  התנגד מי שהגניב ספר תורה
  
  התנגד מי שזייף תעודות
  
  התנגד מי שהבריח מארץ לארץ
  
  התנגד מי שכתב את הקורות וגנזם
  
  התנגד מי שהושיט עזרה
  
  התנגד מי שקישר בין הנצורים והבריח הוראות וכלי נשק
  
  התנגד מי שלחם עם נשק ביד ברחובה של עיר, בהרים וביערות
  
  התנגד מי שהתקומם במחנות
  
  התנגד מי שמרד בגטאות, בין קירות נופלים, במרד הנואש מכל

את המילים הללו כתב חיים גורי בתחילת שנות ה-70. במשך שלושה עשורים לימדו את הנוער וסיפרו לבוגרים, כי מי שראויים להערצה בין קורבנות השואה הם אך ורק המורדים בגטאות. בא חיים גורי ואמר: ממש לא! לאמירה הזאת של גורי הייתה חשיבות עצומה, ולא רק משום שזוהי האמת לאמיתה המובעת בלשון הכי פשוטה - שהיא גם הכי חודרת ללב. חשיבותה נובעת גם מכך שהיא נאמרה בידי בן דור תש"ח, אותו דור שמנהיגיו הובילו במכוון את הקביעה השגויה נגדה יצא גורי.

מנהיגי היישוב היהודי בארץ ישראל - אנשי תנועת הפועלים לשלוחותיה - יצרו את הסיפר (הנרטיב) השגוי בשל שילוב של סיבות פוליטיות ופסיכולוגיות. היה להם נוח מאוד להעלות על נס את המורדים, שרובם השתייכו לתנועות הנוער של השמאל היהודי (השומר הצעיר, דרור ועוד), ולהעלים את כל היתר - אנשי הימין, הדתיים, אנשי הבונד האנטי-ציוני והמוני ה"עמך".

הסיפר הזה גם עלה בקנה אחד עם שלילת הגולה שניצבה בבסיס הציונות ועם האתוס שהלך ונוצר בארץ ישראל עצמה, במאבק נגד הבריטים ונגד הערבים: "תראו את היהודים הגלותיים הללו! הם הלכו כצאן לטבח, בניגוד לפלמ"חניקים שלנו, לחיילי הבריגדה שלנו, לחברי ההגנה שלנו. מיליונים של יהודים כפופי גו ושחוחי קומה, שרק קומץ קטן ביניהם - הציונים הצעירים והנלהבים - יצאו להגן על כבודו הרמוס על העם הנשחט והנטבח". מי שרוצה לראות ביטוי מוחשי לגישה הזאת, יכול למצוא אותה עד היום בפסלו של נתן רפופורט בכיכר ורשה שביד ושם (ובכיכר לוחמי הגטו בוורשה).

אותו סיפר גם נתן מענה, לפחות חלקי, לתחושות חוסר האונים והאשמה של היישוב ומנהיגיו לאחר שנודעו במלואן זוועות השואה. היישוב הקטן, הדל, חסר האמצעים, הנתון לשלטון בריטי עוין - היישוב הזה עשה ככל יכולתו כדי לסייע ולהציל, אך מצבו-שלו לצד האכזריות חסרת הפשרות של הנאצים והאדישות של העולם, הביאו לכך שכל מאמציו עלו בתוהו. את זה אנחנו יודעים היום, אחרי 75 שנה; בזמן אמת הייתה תחושה קשה של "הפקרנו את אחינו". העובדה שהיו בכל זאת מי שהתקוממו בין יהודי אירופה, סייעה להפיג ולו במקצת את אותה תחושה (זו גם הסיבה שצנחני היישוב הועלו על נס והפכו למיתוס גדול פי כמה מחשיבותם האמיתית).

משפט אייכמן החל (או העצים) תהליך של שינוי, שנדרשו שנים רבות להטמעתו. תהליך שבבסיסו הכרת העובדות והבנת הנסיבות. העובדות - שלהתנגדות היהודית לנאצים היו פנים רבות ומגוונות, שכל מעשה שהוא בניגוד לרצונם של הנאצים היווה התנגדות, שכל פעולה שמטרתה הייתה לשמר צלם אנוש היוותה מאבק. הנסיבות - שבהתחשב בדיכוי הרצחני של הנאצים ובאדישות ואף בשיתוף הפעולה של הסביבה, כל מעשה יהודי שכזה ראוי להערצה, כל מעשה ולא רק ההתמרדות המזוינת.

חיים גורי, אשר סיקר את משפט אייכמן, היה בין אישי הרוח הראשונים שהבינו לעומקה את מהותה של ההתנגדות היהודית בשואה. שימו לב לסדר השורות: גורי מבין שבלי הברחת הלחם, בלי החינוך, בלי התיעוד, בלי הדת - בלי כל אלו לא היו יכולים לקום המורדים. הוא מזכיר שלא רק בני הנוער הציוניים התמרדו בגטאות, אלא היו מורדים מכל שכבות העם גם בערים ובמחנות. ממרומי מעמדו כאחד המשוררים החשובים ביותר בישראל, מעומק הרקע ממנו צמח והדור אליו השתייך, הוא כתב את המילים הללו, שהן כנראה הסיכום הטוב ביותר שנכתב אי-פעם על ההתנגדות בשואה.

חיים גורי הלך לעולמו בעיצומו של ויכוח בינלאומי נוקב על השואה בפולין. מן הראוי להנציח אותו על-ידי הפצת המילים הללו בכל מקום ובכל שפה. יהי זכרו ברוך.