ימין מלא-מלא, אבל ברגל שמאל

ליואב קיש אין שום עבר בתחום החינוך – לא בחייו המקצועיים ולא בפעילותו הפוליטית. עד יומיים לפני הקמת הממשלה הנוכחית, שמו אפילו לא הוזכר כמועמד לשר החינוך. כל זה ממש לא הפריע לו להודיע, פחות משעה אחרי שהגיע למשרד החינוך, על ביטול רפורמת הבגרויות של יפעת שאשא-ביטון; את ההחלטה הרשמית פרסם אחרי חמישה ימים בתפקיד.

מיכאל מלכיאלי ביטל למעשה את רפורמת הכשרות של קודמו במשרד לשירותי דת, מתן כהנא, כבר ביום השבעתו ועוד לפני שכף רגלו דרכה במשרד. שלמה קרעי הודיע על ביטול רפורמת הסלולר של יועז הנדל ביומו הראשון בתפקיד. בצלאל סמוטריץ' היה שר האוצר פחות מיממה לפני שביטל את מיסי הכלים החד-פעמיים והמשקאות הממותקים. מירי רגב חזרה למשרד התחבורה אחרי שנה וחצי והודיעה מיד שתבטל את תוכנית נתיבי התחבורה הציבורית של מרב מיכאלי. אלי כהן היה שר החוץ יומיים כאשר הודיע על שינוי במדיניות כלפי מלחמת רוסיה-אוקראינה.

התזזית הזאת היא פסולה מכל כך הרבה זוויות, שקשה לדעת מאיפה להתחיל. היא פסולה מבחינה ניהולית: החלטות צריכות להתקבל אחרי למידה, עבודת מטה ובחינת המשמעויות. היא פסולה מבחינה ציבורית: השרים מתעלמים לחלוטין מחובותיהם לפעול כנאמני הציבור, ופועלים או כדי לעשות ההפך מהממשלה הקודמת או מתוך ציות עיוור להסכמים קואליציוניים (תכף נרחיב על זה). היא פסולה מבחינה חוקית: משמעות חובת האמונים של הנבחרים היא, בין היתר, קבלת החלטות סדורה ומושכלת. אם ככה הממשלה הזאת מתכוונת לפעול לכל אורך כהונתה, היא תוליך אותה ואותנו מדחי אל דחי.

שר המשפטים בא עם תוכנית סדורה, שלזכותו יש לומר שהיא אינה אמורה להפתיע, כי הוא מדבר עליה שנים. נחזור ונאמר, ונעשה זאת שוב ושוב: מדובר בהרס הדמוקרטיה. אין דמוקרטיה בלי מערכת משפט עצמאית ובלתי תלויה, היכולה לבקר את החלטותיהן ומעשיהן של הרשות המחוקקת והרשות המבצעת. אם הרשות השופטת נתונה בפועל, ואפילו בצורה חלקית, למרותן של הרשויות האחרות – אין מי שיגן על האזרח, על רכושו ועל זכויותיו.

לוין מבטיח שיפעל לאחר שמיעת כל הגורמים. ניתן לו את הקרדיט שיעמוד בדיבורו. נכון לעכשיו, בניגוד לפרסומים מוקדמים, הוא אינו רץ לכנסת כבר בשבוע הבא כדי להתחיל בהליך החקיקה. גם זו נקודה חיובית. אם להיות אופטימיים, אזי לאורך הדיונים יבין לוין שהצעותיו מסוכנות מאוד ויגיע להבנות ופשרות מתאימות. למשל בנושא החשוב ביותר – פסקת ההתגברות: כפי שכבר אמרו גדולים וטובים ממני, היא צריכה להתבסס או על רוב מוגדל (למשל 70 חברי כנסת) או על רוב שייצג מידה כלשהי של קונצנזוס (למשל 65 חברי כנסת ובהם שלושה-ארבעה נציגי אופוזיציה). חשוב מאוד גם שיובטח לחברי הכנסת, מכל הסיעות, חופש הצבעה.

כנ"ל לגבי הוועדה לבחירת שופטים. שם חשוב לעגן בחקיקה את הייצוג לאופוזיציה (אותו מנעה ממשלת נתניהו הקודמת והחזירה ממשלת בנט-לפיד). אם לוין מתעקש על החלפת נציגי לשכת עורכי הדין בנציגי ציבור, מן הראוי שרק אחד מהם ימונה בידי שר המשפטים. השני יכול להיות למשל נציג האקדמיה שייבחר בידי הדיקנים של הפקולטות למשפטים. ואילו לגבי עילת הסבירות, כדאי שלוין יימנע מהתערבות בשיקול הדעת השיפוטי – במיוחד משום שבית המשפט תמיד יוכל למצוא דרכים לעקוף איסורים פסולים כאלה.

עוד דבר אחד חשוב ביותר, גם בנושא הרפורמות המוצעות וגם בכלל: צריכה להישמע התחייבות חד-משמעית של בנימין נתניהו, לפיה ממשלתו ושריה יכבדו כל פסק דין של כל בית משפט בכל נושא. כפי שצוין כאן, בסופו של יום זוהי השאלה המכרעת: האם הממשלה תציית לפסקי דין שיפסלו רפורמות, מינויים, חוקים וצעדים אחרים שלה. הבטחה כזאת של נתניהו – האמורה להיות מובנת מאליה, אבל אנחנו חיים בטירוף מערכות – תוריד את המתח ותאפשר שיח בונה וענייני. כמובן, בהנחה שהוא מעוניין בכזה.

שאלותיהם של שופטי בית המשפט העליון בדיונים בפניהם מיועדות לרוב כדי לחדד נקודות מכל הצדדים, ורק לעיתים רחוקות ניתן לנסות ולנחש מבין השורות מהו הלך הרוח שלהם. במהלך חמש שעות הדיון בעתירות נגד מינויו של אריה דרעי לשר (5.1.23), היה קשה למצוא רמזים כאלו. דבר אחד ברור: התיקון לחוק יסוד הממשלה, שמנע מדרעי את הצורך לבקש שלא דבק קלון בהרשעתו בעבירות מס ("חוק דרעי"), לא ייפסל בנימוק של פגמים בהליך החקיקה. אסתר חיות אמרה זאת כמעט במפורש.

השופטים הרבו להתייחס לרטרואקטיביות של חוק דרעי ולכך שברור לחלוטין שהמניע לחקיקתו הוא פרסונלי. הם גם עסקו במשקל הרשעותיו הישנות של דרעי בבחינת הסבירות של מינויו. נראה שהם סבורים שדרעי התחייב, במסגרת הסדר הטיעון עימו אשתקד, לפרוש מן החיים הפוליטיים לפחות לכמה שנים ושהוא לא עמד בהתחייבותו. לאן כל זה יוביל אותם? אי-אפשר לדעת.

כתבתי בעבר, שאני הקטן הייתי מכשיר את המינוי – ולו בחירוק שיניים ותוך ביקורת חריפה עליו. הסיבה: יהיו לבית המשפט העליון מספיק מלחמות קיומיות מול הממשלה, וצריך לבחור את הקרבות. המינוי של דרעי יכול איכשהו לעבור: התיקון לחוק יסוד הממשלה הוא פרשנות אפשרית, הפרת הסדר הטיעון היא עניין להליך הפלילי ולא לזירה הפוליטית, העבר הפלילי המכביד היה לפני עשרות שנים ועבירות המס החדשות היו קלות יחסית. לא בטוח שכך יראו זאת השופטים. תפקידם הוא לדון בכל תיק לגופו, בהתעלם מרעשי רקע. ואחרי שיריב לוין הודיע על הרפורמה ההרסנית שלו 13 שעות בלבד לפני הדיון, פסק דין ותרני עלול להיתפס ככניעה לאיומיו.

המצב בהר-הבית הוא מטורף בעליל. המקום היחיד בעולם בו אסור בצורה רשמית ליהודים להתפלל הוא המקום הקדוש ביותר להם. הדת היחידה בעולם שאסור לבניה להתפלל בהר-הבית היא היהדות. מוסלמים, נוצרים, בודהיסטים, בהאים, עובדי אלילים, אתיאיסטים – כולם מתקבלים שם בברכה וללא שאלות. רק ליהודים יש שעות כניסה מוגבלות ואיזורים מוגבלים ופעילויות מוגבלות. אוי לו ליהודי שינסה לעלות ביום אחר, להיכנס לאזור אחר ולמלמל ברכת "שהכל נהיה בדברו". אני שם בצד את הנושא ההלכתי; קטנתי מלהכניס את ראשו בין ענקי תורה המתווכחים עליו. מכל היבט אחר, זהו מצב בלתי יאמן.

הבעיה היא, שאין דרך לשנות אותו. אפשר מחר בבוקר לפוצץ את כיפת הסלע ומסגד אל-אקצה. אפשר מחר בבוקר להתיר ליהודים לעלות מתי שהם רוצים, כמה שהם רוצים ולאן שהם רוצים. אבל המחיר יהיה מלחמה שתקים על ישראל את כל העולם המוסלמי, לא רק במזרח התיכון, ותקומם נגדה את רובו אם לא את כולו של כל יתר העולם. צעדים קטנים יותר עלולים להוביל "רק" לפיגועים, אינתיפאדה, טילים, החרמות ועיצומים. זהו באמת מצב שכנראה ימתין לביאת המשיח.

זכותו של איתמר בן-גביר לצעוק ולמחות ולדרוש בנושא הר-הבית. בעיקרון, הוא גם צודק. אבל בן-גביר חייב להפנים כאן ועכשיו, שיש הבדל עצום בין מה שמותר לאזרח מן השורה לבין מה שמותר לחבר כנסת; ויש הבדל עוד יותר עצום בין מה שמותר לחבר כנסת לבין מה שמותר לשר. מותר – במובן הציבורי, המעשי, הפוליטי, הביטחוני. עלייתו השבוע להר-הבית גררה גינויים חריפים, צעדים דיפלומטיים ודחייה בביקורו של בנימין נתניהו באיחוד האמירויות. לא נורא? הכל יחסי. בן-גביר עשה את הקריירה שלו מהלהטת רוחות, מליבוי יצרים, מהכרזות לוחמניות, מאמירות גזעניות. אוי לנו אם ימשיך כך בתפקידו כשר; השבוע הראשון מרמז שזו בדיוק כוונתו.

בנציבות שירות המדינה פועלת ועדת מינויים, הבוחנת מועמדים לתפקידים בכירים ובראשם מנכ"לי המשרדים הממשלתיים. יש לוועדה דרישות סף קבועות לתפקיד הזה: "בעל תואר אקדמי ממוסד להשכלה גבוהה; בעל ניסיון בתפקידים ניהוליים בכירים של ארבע שנים לפחות בשירות הציבורי או בתאגיד בעל היקף עסקים או פעילות משמעותיים, בתפקיד בכיר אחר בתחום הרלוונטי לתחומי עיסוקיו העיקריים של המשרד שבו הוא מיועד לכהן כמנכ"ל, או בכל תפקיד אחר שייראה רלוונטי לוועדת המינויים". נזכיר שבראש הנציבות עומד פרופ' דניאל הרשקוביץ, מינוי של בנימין נתניהו.

השבוע קבעה הוועדה, כי משה בן-זקן – המועמד של מירי רגב למנכ"ל משרד התחבורה – אינו עומד בתנאי הסף הללו. בן-זקן היה ממארגני הליכודיאדה באילת וראש המטה של רגב בקדנציה הקודמת שלה במשרד, וכיום משמש כמנהל הקרן לעידוד ופיתוח ענף הבנייה של התאחדות הקבלנים. תגובתה של רגב: היא תבקש מהממשלה לאשר את המינוי, שכן מדובר לשיטתה במבחן ראשון של משילות; הפקידים ימליצו, אבל הממשלה תחליט.

ברמה העקרונית, רגב צודקת. עמדתי פעמים רבות על הפסול במצב הנוכחי, בו הפקידים מכתיבים לשרים מינויים בכירים, במיוחד דרך ועדות האיתור המביאות להם בדיוק מועמד אחד ויחיד, ואשר אותו על-פי פסיקת בג"ץ הם חייבים למנות (אלא אם יש נסיבות ממש חריגות; אני לא זוכר מקרה כזה). אך זהו מקרה שונה. יש ועדה מקצועית המפעילה קני מידה אחידים, במטרה לוודא שענייני הציבור יופקדו בידי אדם מתאים. השר יכול למנות מנכ"ל כרצונו, אבל חובתו להבטיח שלאיש יהיו כישורים מתאימים מינימליים. המשרד אינו שייך לשר אלא לציבור. נכון שהשר הוא נציג הציבור, אך הוא גם נאמנו ומכאן חובתו לאייש את צמרת המשרד באנשים ראויים.

ההתרסה של רגב אינה מפתיעה כאשר מדובר באישה כה מעוררת מחלוקת, וכאשר מדובר בממשלה האומרת בגלוי שחוקים וכללים נתפסים בעיניה כמכשולים. דרישתה למנות את בן-זקן היא אכן מבחן ראשון: האם נתניהו מתכוון לנהל את ענייני המדינה בענייניות ובממלכתיות, או שמא הוא יאפשר לשריו להשתולל כאוות נפשם תוך רמיסת המינהל התקין.

הזכרתי את החלטותיהם של בצלאל סמוטריץ' בתחום המיסים, מיכאל מלכיאלי בעניין הכשרות ושלמה קרעי בסוגיית הסלולר. כל אלו נקבעו בהסכמים הקואליציוניים עם המפלגות החרדיות, וכל אלו מהווים פגיעה בציבור כולו לטובתו של מגזר קטן אך סחטן. כדור-הארץ והבריאות ישלמו את מחיר ביטול המיסים; יצרניו וצרכניו של המזון הכשר ישאו בנטל המונופולים בכשרות; והמדינה כולה תינזק קשות מהמשך הפיגור בסלולר המהיר.

יש לחרדים עוד עשרות דרישות מגזריות, שהמשותף להן הוא אנוכיות מוחלטת. החרדים לא מתחתנים עם גרים, לא מתחככים בהם ולא לומדים איתם – אז הם עומדים על דרישות גיור קיצוניות ובלתי סבירות. לחרדים יש גופי כשרות משלהם והם השתלטו על הרבנות הראשית – אז שחוסר היעילות יימשך. העסקנים החרדים רוצים לשלוט בתקשורת הסלולרית – אז שכולנו ניתקע. החרדים לא רוצים לשרת בצבא ובשירות לאומי – אז שכל האחרים ישאו בנטל. החרדים יוצאים לעבוד בשיעור נמוך ובשכר מועט – אז שכל היתר יממנו את חלקם בעוגה הלאומית. הרב הראשי הספרדי החרדי כועס על נציב התלונות על שופטים – אז תישלל סמכותו על דיינים.

יש לחרדים דרישות סבירות, כגון מתן רשות להפרדה מגדרית באירועים המיועדים רק להם, או הפחתת הפגיעה בצביונה של השבת במרחב הציבורי. בציבור החרדי יש גילויים נרחבים, תמידיים ומעוררי השתאות של חסד, הקרבה עצמית, הסתפקות במועט ולימוד תורה. הבעיה היא שהפוליטיקאים שלהם מצליחים לקלקל את כל זה, להותיר את בוחריהם הרחק מאחור ברוב תחומי החיים ועל הדרך גם לחטוא בחילול השם – ועל זה, פוסק הרמב"ם, קשה מאוד לכפר.