הקו האדום-ארגמני נחצה, אולי לבלי שוב

האם המהפכה המשפטית שמציעים יריב לוין ושמחה רוטמן היא מטרה בפני עצמה, או שהיא אמצעי למשהו גדול עוד יותר? האם היעד הסופי הוא "רק" להשתלט על בתי המשפט ולפגוע בצורה אנושה בדמוקרטיה הישראלית, או שהיעד האמיתי חמור עוד יותר – יצירת משטר סמכותני? כפי שכתבתי כאן מספר פעמים, לדעתי את ההצעות הללו יש לראות בהקשר רחב יותר של הצעות, הכרזות ומהלכים של הממשלה הנוכחית, ואשר כולם משתלבים במארג של שאיפות לסמכותנות ואולי אפילו לרודנות.

אני לא חושב שמישהו ישב איפשהו והגה תוכנית סדורה להבטחת שלטון הימין לנצח, ולו רק מן הסיבה הפשוטה שאני לא מאמין ביכולות התכנון של הפוליטיקאים הישראלים. אני כן חושב שיש לכל הפחות סימנים לכך שהמחשבה "איך לא חוזרים אי-פעם לאופוזיציה" נמצאת ברקע. בצורה שאולי תישמע מוזרה, אם המהפכה היא רק שלב מקדים להפיכה – יהיה קשה יותר להוגיה/זוממיה להתפשר עליה.

משל למה הדבר דומה? לאדם המתיישב במכוניתו ועולה על כביש מספר אחת. אם הנסיעה עצמה היא המטרה, הוא עשוי להחליט בצומת שורש או בסיבוב מוצא, שכבר מיצה את הטיול ולשוב לאחוריו. אבל אם הנסיעה היא רק האמצעי להגיע למטרה – ירושלים – הוא ימשיך בדרכו על-אף מהמורות ועיכובים. והנמשל: אם הרעיון הוא לשנות את בתי המשפט, ייתכן שלוין-רוטמן יסכימו לוותר על חלק מן הדרך. אבל אם הכוונה האמיתית היא להישאר בשלטון כמה שיותר זמן עם כמה שפחות הפרעות, יהיה הרבה יותר קשה לסגת.

בחודש מאי 1983, בחדרי בבית הספר למודיעין (בה"ד 15), שמעתי את נאום ההשבעה של חיים הרצוג עם כניסתו לתפקיד הנשיא. אני זוכר עד היום כמה התרגשתי, כאשר פתח במילות תפילתו של שליח הציבור בימים הנוראים: "הנני העני ממעש, נרעש ונפחד מפחד יושב תהילות ישראל, באתי לעמוד ולהתחנן לפניך על עמך ישראל אשר שלחוני". 40 שנה מאוחר יותר, נשא בנו יצחק הרצוג את אחד הנאומים החשובים ביותר בתולדות המדינה, וניתן היה לחוש בצורה ברורה את כאבו וחששותיו. הוא דיבר כמעט בדמעות, וצריך היה להיות בעל לב של אבן – או של פוליטיקאי – כדי שלא להידבק באותה תחושה.

בהנחה שתהיה הידברות ממשית על חמש הנקודות שהעלה הרצוג, מה שיכריע יהיה הפרטים. פסקת התגברות ברוב של 61 (שרירותיות של הממשלה) או ברוב שמעל מספר חברי הקואליציה (סוג של הסכמה רחבה). פסילת חוק בידי בג"ץ רק פה אחד (לעולם לא) או ברוב מיוחס סביר (אפשרות של ממש). רוב מוחלט לקואליציה בוועדה לבחירת שופטים (השתלטות פוליטית על מינוי כל השופטים והדחתם) או חלוקה מאוזנת בין הרשויות לצד נציגי ציבור (שיח אמיתי ופשרות מכובדות). העברת חוקי יסוד ברוב מינימלי (שימוש לצרכים פוליטיים ולרמיסת זכויות) או ברוב מיוחד ובהליך ייחודי (קיבוע הוראותיהם והבטחת הזכויות). וכך הלאה.

הרצוג אמר, שניתן להגיע להסכמות תוך פרק זמן קצר יחסית. דומה שבכך הוא טעה. מדובר בעיצוב פני המשטר בישראל ובפתרון מחלוקות הנמשכות מזה עשרות שנים. אי-אפשר לעשות את זה במהירות; ליתר דיוק: אסור לעשות את זה במהירות. בהחלט רצוי לקבוע מתווה, לוח זמנים ואבני דרך – אך הם חייבים להיות מציאותיים. כיצד נראית ריצת אמוק – את זה אנחנו יודעים טוב מאוד מאירועי השבועות האחרונים.

אני מבקש להתעכב על שאלת הרוב שיהיה נחוץ לאישור חוקי יסוד ולתיקונם. יש הטוענים, כי הדרישה לרוב מיוחס היא פגיעה בתוצאות הבחירות, שכן אם העם אמר את דברו ובעקבות זאת הוקמה ממשלה – יש לאפשר לה לפעול ברוב שעומד לרשותה. זהו טיעון מסוכן מבחינה דמוקרטית ומוטעה מבחינה עובדתית והיסטורית.

מסוכן מבחינה דמוקרטית – משום שהוא מאפשר את עריצות הרוב. הקואליציה הנוכחית סבורה, כי מאחר שבידיה הרוב, אזי מותר לה לעשות הכל. אבל אפילו 120 חברי כנסת אינם יכולים להפוך את ישראל למדינה שאיננה יהודית או למדינה שאיננה דמוקרטית. אפילו 120 חברי כנסת אינם יכולים לסגור את בתי הכנסת או המסגדים. אפילו 120 חברי כנסת אינם יכולים לבטל את חופש הביטוי. כלומר: הרוב אינו חזות הכל והוא אינו יכול לגבור על עקרונות יסוד. בצד השני של הסקאלה, די ברוב רגיל כדי להעביר חקיקה שגרתית – שהיא 99% מהחקיקה. בין שני הקצוות מצויים חוקי היסוד, הקובעים את כלליה של המדינה הדמוקרטית. רק הגיוני הוא, שלאישורם יהיה צורך ברוב גדול יותר, כך שייהנו מתמיכה ציבורית רחבה.

מבחינה עובדתית, גם כיום יש צורך ברוב מיוחס בחלק מחוקי היסוד. למשל: 80 חברי כנסת כדי לדחות את הבחירות במצבי חירום (כפי שנעשה במלחמת יום הכיפורים); 90 חברי כנסת כדי להדיח את נשיא המדינה ו-80 כדי להכריז על נבצרותו. ואולי החשוב יותר – הבחינה ההיסטורית. החלטות שהתקבלו ברוב זעום כמעט קרעו את העם והמדינה, בעוד החלטות ברוב גדול – כואבות ככל שיהיו – שמרו על המרקם שלנו. פתיחת המו"מ על הסכם השילומים עם גרמניה אושרה ברוב של 61 מול 50 ובאווירה של מלחמת אחים. בדיוק אותו רוב אישר את הסכמי אוסלו, שיצרו קרע עמוק בעם. אפילו הרוב הגדול יחסית שתמך בהינתקות (59 מול 40) לא היה די בו כדי למנוע את השבר שבכמה מובנים לא נרפא עד היום. לעומת זאת, הסכם השלום עם מצרים – אשר כלל את פינוי יישובי חבל ימית – אושר בידי 95 מול 18 ולמרות מחירו הכואב זכה לתמיכה ציבורית עצומה. הלקח ברור.

מאז נאומה המפורסם בחיפה בחודש שעבר, אסתר חיות לא אמרה בפומבי מילה וחצי מילה על המהפכה המשפטית. אפשר להבין מדוע: גם ככה זה היה מהלך חריג ביותר (אל מול ניסיון חסר תקדים להפוך את הרשות השופטת לזרוע של הממשלה), היא מן הסתם תצטרך לדון בעתירות נגד הרפורמה ודי בכך בשלב זה. מה עוד, שמלאכתה נעשית בצורה מדהימה בידי אחרים: מאות אלפי מפגינים, אלפי מומחים ואישים מובילים מהארץ ומהעולם, כמעט כל התקשורת – וכל זה ללא הפוגה, גם בימי חורף, גם על חשבון ימי עבודה, ובנושא שלכאורה הוא מופשט ורחוק מחיי היום-יום.

מדובר במאבק פוליטי וציבורי, בו לכאורה אין מקום להתערבות של העומדת בראש הרשות השופטת. אבל זה רק לכאורה. הרי כל הסיפור הוא בתי המשפט בכלל ובית המשפט העליון בפרט: האם הם יהיו מקצועיים ועצמאיים, האם יוכלו למלא את תפקידיהם החיוניים במדינה דמוקרטית, האם יצליחו להגן על זכויות האדם הבסיסיות. במצב כזה, ספק רב האם חיות יכולה לשמור על שתיקה מוחלטת.

לטעמי, חיות הייתה חייבת להגיב השבוע על נאומו של הרצוג. תגובה ממלכתית, אשר תתן לנשיא המדינה את הכבוד הראוי לו – בניגוד לעזות המצח חסרת התקדים של לוין ורוטמן (הרצוג ביקש לעצור את החקיקה לזמן קצר; הם הראו לו אצבע משולשת). משהו בסגנון: "מפאת כבודו של נשיא המדינה, נשיאת בית המשפט ונציגיה ייפגשו עימו ועם נציגיו בכל מועד וזמן אליו יוזמנו". לא הסכמה לשום דבר, פרט להידברות עם הנשיא. להיות המבוגר האחראי הראשון. חבל מאוד שזה לא קרה.

שורה של מעשים והצהרות השבוע מן הימין – ולא רק הקיצוני ביותר – מלמדים מדוע יש צורך בביקורת שיפוטית ממשית, ומדוע אותם חוגים עצמם עושים הכל כדי לסרס את הביקורת הזאת. מה שיש לנו הוא גל של גזענות; אין לזה שם אחר. כך הצעת החוק של חבר כנסת מעוצמה יהודית לאפשר למשטרה לבצע חיפושי נשק בבתים ללא צו שיפוטי, תוך דגש מפורש על הפשיעה במגזר הערבי. כך התמיכה החד-משמעית של איתמר בן-גביר בחייל שהיכה פעיל שמאל ערבי בחברון ונשלח למחבוש.

כך ההצעה של חבר כנסת מהליכוד לגרש מישראל בני משפחה של מחבל, אפילו אם רק הביעו תמיכה במעשיו (אגב: אולי נגרש את בן-גביר שבסלון דירתו הייתה תלויה תמונתו של ברוך גולדשטיין? ואולי את בן-גביר ובצלאל סמוטריץ' שיצאו להגנתו המשפטית של הטרוריסט עמירם בן-אוליאל?). כך הבקשה של עיריית ירושלים לפטר את אשתו ההרה של המחבל שביצע בשבוע שעבר את הפיגוע בשכונת רמות, למרות שלא הוכח שום קשר שלה למעשיו (תזכורת: ראש העירייה, משה ליאון, היה מנכ"ל משרד ראש הממשלה אצל בנימין נתניהו).

זהו גל עכור שלא היה כמותו, וזהו היבול של השבוע האחרון בלבד. תגידו לי: אלו רק הצעות ואמירות. נניח שכך. נניח אפילו שהן לא יתורגמו למעשים. אבל, ראשית, הריבוי שלהן וההקצנה הגוברת שלהן מלמדות על אווירה ששוררת בצד הזה של המפה, בה פוליטיקאים חשים שיש רוח גבית למהלכים כאלה ושהם יזכו אותם באהדה. שנית, אויבינו לא צריכים הרבה יותר מזה כדי לזעוק שישראל היא מדינת אפרטהייד ולקדם שוב מהלכים נגדה. בן-גביר ושות' מעניקים ל-BDS ושות' מתנות בהיקף ובקצב שלא יכלו לחלום עליהן.

ננסה להיות אופטימיים יחסית ולהאמין שבסופו של דבר יהיה שיח רציני על מערכת המשפט ואולי אפילו יהיו הסכמות. מערכת המשפט אולי תיאלץ להסכים למהלכים בעייתיים מבחינתה, רק בשל הבריונות בה נהגה הממשלה. במילים אחרות: ייתכן שתחושת המערכת והעומדים בראשה תהיה ש"הרעים ניצחו". ייתכן שהם יחזרו על תהייתו של ירמיהו הנביא: "מדוע דרך רשעים צָלֵחָה?" (כמובן מנקודת מבטם, שהיא לא לגמרי מוטעית). בתרחיש אופטימי עוד יותר, ההסכמות יהיו מאוזנות וראויות: הגבלת היכולת לפסול חוקים והגבלת היכולת להתגבר על הפסיקה; בחירת שופטים בצורה שלא תעניק לאיש שליטה עליה; וכך הלאה.

אבל גם בתרחישים הללו, התנהלות הממשלה בחודשיים האחרונים תותיר צלקות עמוקות אשר יגלידו רק בעוד זמן רב, אם בכלל. הקידום של מהלכים אנטי-דמוקרטיים בעליל, אשר יישומם היה הופך את ישראל במקרה הטוב לדמוקרטיה חלקית ופגומה, ובמקרה הגרוע – לסמכותנית. הדהרה חסרת המעצורים, תוך רמיסת האופוזיציה וביזוי נשיא המדינה. העיסוק האובססיבי בהרס מערכת המשפט, גם בעת פיגועים רצחניים ותוך התעלמות מהשפעות ביטחוניות ואסטרטגיות מרחיקות לכת. הבריונות המילולית כלפי מפגינים ומתנגדים, והניסיון להשתמש במשטרה ככלי פוליטי. התגובות המזלזלות והיהירות כלפי אלפי אנשי מקצוע מן השורה הראשונה בכל התחומים. החשש הממשי שהממשלה לא תכבד פסקי דין.

במצבים הקשים ביותר בתולדותיה, גם כאשר נלחמה על חייה וגם כאשר כמעט קרסה מבחינה כלכלית, לא התקרבה ישראל למשהו שמזכיר את האיומים הללו על עצם הדמוקרטיה. כי אין דמוקרטיה בלי בתי משפט עצמאיים, שמעצם טיבם אמורים להיות לעומתיים לשלטון. וזהו הדבר המסוכן ביותר: איום על הדמוקרטיה הישראלית מתוך-תוכה, תוך ניצולה-שלה ככלי נשק נגדה. הקו האדום-ארגמני הבוהק והזועק הזה – הוא נחצה ברגל גסה. האם ניתן יהיה לשקם אותו?