"איך הייתה החופשה?", התעניינה שכנתי. "כמו סוכר", עניתי. "כל כך מתוקה?", תמהה. "לא. כל כך ממוּסמסת", רטנתי. "כי לרוע המזל, קפץ עליי הספר מסביליה".
"יש לי שני כרטיסים ל'הספר מסביליה', זה בבית האופרה", הפתיעה אחותי, ואני, שמעולם לא ראיתי אופרה מחוץ לכתליו תכלכלי-הרטט של ערוץ מצו, התרגשתי לקראת האירוע כפי שהכפרי נרגש לקראת בואו של בישוף או מוכר שיקויי פלא. התיישבנו באולם, שהיה מלא מפה אל פה בגמלאים (פה ושם נראו גם פנסיונרים). טלק כה רב עמד באוויר, עד כי הבמה נראתה מטושטשת במקצת.
המסך עלה ועל הבמה נגלו כיסא, שולחן ומיטה. "זה נראה יותר כמו תפאורה ל'אשכבה' של חנוך לוין מאשר לאופרה", יצקתי תמיהה אל אוזנה של אחותי. "ששש!", התעצבנה קשישה לבושת פרווה, "כאן זה אופרה, לא שוק". בעודי שוקלת אם להעיר לה שהיא לובשת גופה מעונה, ושבעולם מתוקן היא הייתה עכשיו בכלא ולא באופרה, עלה על הבמה זמר צעיר והחל לחרחר סרנדה. "מה זה פה,
כוכב נולד?", לחשתי לאחותי. "ששש", איימה הקשישה, "אני אקרא לסדרן".
התברר שאין מדובר בהפקה מלאה של 'הספר מסביליה' אלא בגזירים מוזיקליים מתוכה, שזימורם גורם לעפעפי האוזן לצנוח. גם התלבושות והכוריאוגרפיה נראו דהויים (אך אולי היה זה באשמת הטלק שריחף בחלל האולם). משועממת, חיטטתי בתיק ומצאתי בו, משום מה, עיתון חרדי טרי. הגעתי לעמודי מודעות האבל, ולפתע נעתקה נשימתן של עיניי אל מול הספד מפעים ביופיו לראש ישיבה: "נמס כל לב ורפו כל ידיים וכל עין תרד מים... המנורה הטהורה אשר האיר את חשכת הדרום". קראתי בהספד שוב ושוב. המאורעות על הבמה עניינו אותי הרבה פחות.
אך הקהל המאוכזב לא היה מצויד כמוני בהספד הנהדר, והחל לזלוג החוצה. זה לא הפריע לזמרים להתעקש על הדרן. תקעתי באחותי מרפק. "אם לא נצא מפה עכשיו, הזמרים עוד ירדפו אחרינו עד האוטו ואולי יתעקשו לנסוע איתנו הביתה", הודאגתי. "ששש... הערת אותי!", גערה הקשישה. ופתאום הבנתי: מפיקי האופרה הזו לא השקיעו בתפאורה, כי ממילא קשישים אינם רואים טוב. הם גם לא הביאו תזמורת, כי ממילא קשישים אינם שומעים.
כיוון שנכוויתי באופרה, התנחמתי בחיקה של אופרת הסבון '
האח הגדול'. נפלתי טוב: באותו ערב שודר סיפורה של נשיקה תמימה אחת שהתגלגלה לריב גדול ומצחיק בין דיירי הבית. היה שם הכול: עלילה קומית ששום מחזאי לא היה חושב עליה, דמויות עממיות, משחק טבעי ועריכה נפלאה. מסקנה? אולי רק: לעתים אילנות גבוהים כמו אופרה מצמיחים פירות סרק, ודווקא קנה חלול של תוכנית ריאליטי יודע לחטט במאורתו של החיוך, ולשולפו החוצה.
מעין שקיעה לתוך אפתיה
