איוב והזהות היהודית

אחרי נדידה במרכזי פרינג' שונים (תיאטרון תמונע ותיאטרון הסימטה), זוכה התיאטרון האמיץ והנחוש בבית קבוע, בבית המרכז לגאה שבגן מאיר בת"א. באולם האינטימי, עם במה רחבת ידיים, עולה המחזה באמצעות שבעה שחקנים ובובות. לא מאריונטות המונעות בחוטים, אלא בובות בגודל אנוש, שהשחקן נכנס לשרווליהם ומכנסיהם, ומשחק באותה אימפרסיה כמו הבובה עצמה.

הקהל זוכה לחזות בכעין פיצול אישיות של הבובה, בבגדים המטולאים של יהדות מזרח אירופה בסוף המאה ה-19, יחד עם הבגדים הרגילים-מודרניים של השחקנים שמאחורי הבובות.

הדואליות אינה בבחינת עובדה פשוטה. הפיצול הזה מסמל את הנפש החצויה של היהודים, אז וכיום, ואת איבוד הקשר עם הזהות היהודית, והחזרה אליו בסוף. העוני, הדלות והעליבות של חיי היהודים אז, כשמסביב הם נתונים למשיסות הקוזקים ושאר הגויים - אלה גרמו לבריחה מהיהדות והרחיקו אותם לאמריקה.

את דמות איוב, המאבד כאן כמעט את כל משפחתו, (מקבילה לניסוי שאלוהים עושה לאיוב לפי עצת השטן, כשהוא מאבד את כל רכושו והיקר לו, אך ממשיך לדבוק באלוהים) איוב-כאן מכונה מנדל. דימה רוס, שלא יישכח בתפקיד הזקנה שרסקולניקוב רוצח ב"על החטא", עושה כאן עוד תפקיד מרהיב בשרשרת הישגיו הבימתיים. את אשתו דבורה, המיוסרת בעוני ובמכות גורל (הולדת בן חולה באפילפסיה), ממלאה בחום והמון רגש אסתי ניסים, הזכורה כאשתו של שלום עליכם בהצגת ת' מלינקי ""עיקר שכחתי". בנם הגדול יונה, (ואדים חליף המצוין), מחליט לנטוש את היהדות ולהיות לקוזאק. עד כדי כך הזהות היהודית נמחקת מליבו.

אחיו שמריהו (יונתן בר אור, הזכור לטובה מ"הוקי פוקי" ב"תמונע" , שחקן מחונן מלא רגש ועשיר הבעה), מחליט לנסוע לאמריקה. הוא מצליח מבחינה כלכלית, ושולח להוריו כרטיסים לאמריקה, כדי לחלץ אותם מהפוגרום הבא. בכך לא תמה התפרקות המשפחה.

גם הבת מרים (ענת גת הרבגונית, מלאת הקסם) הופכת במהלך המחזה למאניאקית, טורפת גברים. תחילה היא מתאהבת בקוזק רוסי תוך כדי ריקוד חרבות מדהים שהוא רוקד לפניה ( איליה דומנוב המצוין, שהזכיר לי את הופעות אמנים שראיתי במוסקבה, שם למד ומשם הגיע); בהמשך, מתאהבת באמריקה באיש צבא בשם מק, ומתגלגלת לעבוד בריקודי-עמוד במועדון לילה.

על כולם יושב הרבי מנדל שבעה. אשתו מתה גם היא מרוב צער, כשבנה שמריהו-סם, נהרג במלחמת העולם לאחר שהתנדב לצבא ארה"ב. רק בנו הקטן והחולה מנחם ,שהושאר מאחור אצל שכנים ברוסיה, אך החלים וגדל, ומופיע אצל מנדל במפתיע, יפים ריננברג בתפקיד קטן אך רב משקל-מביא את האור שבקצה המנהרה, ומסמל את תחיית החזרה לזהות היהודית.

הבימוי המעולה, הרגיש ורב התכליתיות של איגור ברזין, מאגד בתוכו את כל יכולת משחקם של צוות השחקנים המרשימים כולם, עם תנועה והבעה מרשימים כאחד של הבובות המהוות כעין תאומים סיאמיים של כל דמות בהצגה. הפיצול והאיחוד מקנים לסיפור הכביכול בנאלי, שכה מוכר מחיי היהודים אז, את מלוא כובד המשקל וההצלחה של ההצגה. העושר הבימתי הנשקף מהתנועה והאכספרסיה, מעיצוב הבמה והתלבושות של פולינה אדמוב, והוראות הבימוי של ברזין - כל אלה בטקסט שעיבד ותרגם רועי חן, מתרגם הבית של ת' גשר.

בתאורה הנדירה באיכותה של מישה צ'רניאבסקי הבינלאומי שלנו, בעזרת אינה מלכין, הכוריאוגרפיה המדהימה של ובביצוע איליה דומנוב, הדרכת התנועה עם החרבות של אנרה פרנץ יודשקין, הנחיית ותנועת הבובות הכה בלתי רגילה של יערה בויום-קפלן ובעיצובן ע"י אוקסנה ינוביצקי וליאוניד אליסוב, עם המוזיקה המפעימה של יבגני לויטאס - כל אלה יוצרים חוויה עזה, שלא תשכח, ומשאירה הן את רישומה על הצופים והן את חותמה על תולדות התיאטרון בישראל. ואת המיבטא הישראלי של כל הצוות שרובו רוסי במוצאו - כבר הזכרתי? נקודת ציון הראויה לשבח.

מפעים ומרגש שאסור להחמיץ. משב רוח מרענן בנוף התיאטרון הישראלי.