הדובדבן של דודתי

לפני כארבע שנים, כמה חודשים לפני פטירתה, העניקה לנו דודתי מתנה מרגשת: שתיל רך של דובדבן. אינני יודע בדיוק איזה מין של דובדבן העניקה לנו דודתי שוש ישראלי ז"ל. האם זהו דובדבן חג ה`סאקורה` היפני? הדובדבן הפעמוני שהובא לפני כעשרים שנה ארצה, בידי המאמינים מכת ה`מקויה`, היפנים אוהדי ישראל? או אולי דובדבן קטן פרחים? יש כמה דובדבנים בארץ, מסתבר, שסוגלו לאקלים החם שלנו.

עוד אינני יודע את שמו הלטיני, אבל אני יודע שהוא דובדבן חמוד. פגשנו את דודתי שוש לגמרי באקראי, בטיול הקשישים של קיבוצנו, בגן הבוטני בירושלים. ולא העלינו אז בדעתנו שתהא זו פגישתנו האחרונה.

שוש ישראלי ז"ל, הייתה הבכורה מבין ארבעת בנותיה של תלמה ילין, הצ`לנית המפורסמת. לא אכנס כאן לתולדות משפחות ילין, בנטוואיץ`, וקרוביהן. כל מי שקרוב אצל תולדות ארץ ישראל יודע ומכיר את סיפוריהן. מאושיות היישוב, כמו שנהוג לומר היום, בשמץ ציניות, מה`משפחות המכוננות` של היישוב היהודי בארץ, שבטרם מדינה. אבל כן אציין שדודתי הייתה אוהבת צמחים אמיתית ומסורה. שנים רבות עבדה כמתנדבת בגן הבוטני בירושלים, למעשה עד פטירתה ממש.

בביקוריה אצלנו הייתה תמיד מספרת לנו בהתלהבות, איזה גינות מטופחות יש בקיבוצנו! ושעה קלה לפני נסיעתה, הייתי חייב, ממש חייב, לקחת את קלשון הברזל ה`ענתיקה` שלי, וללכת להתחנן אצל בעלי הגינות היפות, שמא יתנו לנו בצל כזה או פקעת כזו או ציצת שורשים מהממת, שדודתי ראתה וחמדה בגינתם.

קיבלנו ממנה את שתיל הדובדבן הרך, שהיה כרוך בשקית של פלסטיק. המעסיק הרשע שלה, במשתלת הגן הבוטני, פנסיונר אף הוא, מאחת המשתלות היותר מפורסמות בתנועה הקיבוצית, נזף בה, לעינינו, שתחזיר את העציץ, אם היא בכלל מוכרחה לתת לנו מתנת-שתיל. ודודתי שוש, בעלת הזכויות הרבות שיילא עטי מלתארן, נכנעה לו בענוותה, סילקה את העציץ, ונתנה לנו את השתיל באריזה חסכונית, כביכול, אבל מאד לא מכובדת. זרקתי את השקית מתחת למושבי באוטובוס, ושכחתי עליה ועל השתיל הרך שבתוכה. אבל כשהגענו הביתה, והנהג סרק את המושבים, שמעתי לפתע שהוא קורא ומחפש מי השאיר שתיל קטן מתחת למושבי האוטובוס.

כמו שהגענו לחדרנו ולגינתנו, התנפלתי על אותו קלשון חפירה כבד וחלוד, שבו הייתי מכבד את דודתי בצמחי המקום בטרם נסיעתה. חפרתי בקדמת הפרגולה בור קטן, ואף על-פי שהייתה זו כבר ראשית הקיץ, אמרתי לעצמי שאם לא יועיל גם לא יזיק. ממילא לא האמנתי שדובדבן מפונק יוכל להיקלט באדמת החמרה הדלה של עמק חפר. אבל זכותה של הדודה שוש ישראלי ז`ל עמדה לשתיל הרך והוא נקלט! חרף נזיפותיו של הקמצן הרשע מהמשתלה, וחרף הדרך הבזויה שבה השלכתי אותו מתחת לספסל, וחרף הזלזול שלי והבור הרדוד שחפרתי בשבילו. הוא נקלט ועוד איך! והחל להגביה ולהתעבות, ולא הפסיק מצימוחו התוסס במשך כשנתיים רצופות!

אלא מה? אינני בטוח כלל שהוא עצמו יודע שהוא דובדבן. בחיפושיי באינטרנט מצאתי תמונות נהדרות של הדובדבן הזה ושל קרוביו. פריחה משגעת בוורוד סגלגל. ומה שמצא חן בעיניי לא פחות, שלכת בכתום, מאדימה ויפהפייה. אבל הדובדבן של הדודה שוש אינו מחובר לאינטרנט, ואינו רואה את הפריחה ההדורה של בני מינו. הוא גם לא רואה את השלכת הסתווית המקסימה, שהיא ממש לא מהמזרח התיכון, אלא מאזורים צפוניים קרירים.

הוא חי לו לא רע, ובחורף הזה החליט לראשונה להשליך את עליו, ולעמוד קצת עירום. אלא מה? השלכת היא צהובה, כלל אינה מרשימה, ומזכירה שלכת מצויה של אגוז הפקאן הסמוך. וכשאני יושב על המרפסת, מתחת לפרגולה, ומתבונן בו, אני תוהה האם יחליט סוף כל סוף, באביב הקרוב, להואיל ולפרוח? ואני מבקש ממנו בלשון שרק אני והוא מבינים, שיעשה מאמץ, שישתדל לפרוח, ולו רק לזכרה של דודתי הבלתי נשכחת, שוש ישראלי לבית ילין.