הר ללא בעל הבית

מתוקף תפקידה, האחראית על הר הבית היא רשות העתיקות. במצב רגיל, רשות העתיקות אינה מאפשרת ביצוע עבודות בשום אתר ארכיאולוגי מבלי לערוך קודם לכן חפירות הצלה שבהן מוציאים את כל הממצאים העתיקים, כמו שנעשה לדוגמה בבית הקברות המוסלמי בממילא. הר הבית הוא המקום היחיד שבו איש הישר בעיניו יעשה. לא תמיד זה היה כך. ממלחמת ששת הימים ועד לשנת 1996 הרשות קיימה פיקוח מסוים על הנעשה בהר. הפקחים יכלו להיכנס לכל מקום, לצלם ולרשום דוחות.

ברקוביץ מספר: "בעקבות פתיחת מנהרות הכותל ומהומות הדמים שהתרחשו אחריה, הפלשתינים החליטו להעניש את ישראל והודיעו שהם לא מוכנים יותר לאפשר לפקחי רשות העתיקות ועיריית ירושלים להיכנס אל הר הבית. ממשלת נתניהו דאז השלימה עם העדר הפיקוח, והמצב היה מעין סוד גלוי גם בפני בג"ץ והפרקליטות. יש הצהרות של ראש אגף הפיקוח בוועדה לביקורת המדינה שמכריז - אנחנו לא נמצאים בהר הבית".

הגורם האחרון בשרשרת המחדלים הוא היועץ המשפטי לממשלה. לפי ההנחיות שפרסם היועמ"ש יוסף חריש בשנת 1988 נקבע שאף גורם מלבדו אינו מוסמך לחקור או להעמיד לדין בכל מה שקשור לעבירות שנעשו בתחומי הר הבית. הוא קבע שכל ההחלטות יתקבלו אצלו וכל שאר גופי אכיפת החוק יכולים רק לדווח לו על ממצאיהם. בפועל היועצים המשפטיים מעולם לא ערכו חקירות ולא העמידו לדין אף אדם בעוון של חפירות בלתי חוקיות בהר. גם אליקים רובינשטיין, שכיועמ"ש היה יוצא דופן, העביר את התלונות של רשות העתיקות ללשכת רה"מ, אך שם לא אפשרו לו לחקור עד שהוא נכנע. את מני מזוז הנושא בכלל לא עניין והוא פשוט תייק את כל התלונות בקלסר ולא עשה דבר.

בנובמבר 1999 דרשו הפלשתינים מראש הממשלה דאז אהוד ברק לאשר להם לחפור פתח חרום למסגד אורוות שלמה. אלא מה, אף אחד לא דרש מהם תוכניות הנדסיות ולא ניסה לברר מה בדיוק הם מתכננים להעמיס על האישור הזה. לאחר קבלת האישור הכניסו הפלשתינים דחפורים גדולים וחפרו במרכז הר הבית בור בשטח ענק של כ-1700 מ"ר ובעומק של כ-13 מטרים. הם הוציאו מהבור כ-10,000 טון אדמה רווית שרידים ארכיאולוגיים, וסילקו אותה למזבלה באל-עזריה ובנחל קדרון. בבור נבנתה כניסה ראשית למסגד ברוחב 10 מטרים ובגובה 13 מטרים, ונבנו מדרגות מחופות שיש שכיסו את כל השטח. ד"ר גבי ברקאי שקיבל רשות לסנן חלק מערימות העפר מצא שם ממצאים ייחודיים מימי בית שני ובית ראשון.

לפי חוק רשות העתיקות כל פעולה באתר ששימש לפולחן מחייבת לא רק הסכמה של רשות העתיקות אלא גם של ועדת שרים מיוחדת, הכוללת את שר החינוך, שר הדתות ושר המשפטים. הר הבית ,יחד עם כל העיר העתיקה, הוכרז כאתר עתיקות המשמש לפולחן דתי. על כן, אפילו פעולה שולית כגון הזזת אבן מחייבת אישור מיוחד של הוועדה. בפועל, במשך ארבעים ושלוש שנים - עד לשנת 2010 - ועדת השרים הזו לא התכנסה אפילו פעם אחת.

בעקבות חפירת התעלות ב-2010 הגיש הוועד עתירה לבג"ץ. השופטים ביקרו את התנהלות הרשויות ובעקבות זאת התכנסה הוועדה לשלוש פגישות. היא החליטה למעשה לגלגל את תפוח האדמה הלוהט, והעניקה אישור גורף לרשות העתיקות לאשר לפלשתינים לבצע עבודות בהר הבית. בשולי הדברים היא סייגה וכתבה שהחלטתה אינה פוטרת את המבצעים מלפעול לפי חוקי התכנון והבנייה. ברקוביץ פנה למהנדס עיריית ירושלים, שלמה אשכול, ושאל אותו האם הפלשתינים הגישו בקשה להיתר בנייה. עד ליום זה, ברקוביץ לא קיבל מענה לפנייתו.

ברקוביץ: "בפועל הרשות משותקת. מנכ"ל רשות העתיקות שוקה דורפמן אומר בכל דיון 'אנחנו לא נמצאים בהר הבית, ואת כל הידע שלנו על מה שמתרחש בהר אנחנו שואבים מהמשטרה'. ממתי המשטרה היא גורם מקצועי בענייני עתיקות? יש כאן היפוך יוצרות. המשטרה הפכה לגורם שמבין בארכיאולוגיה ושוקה דורפמן צריך לשקול שיקולים ביטחונייים. הוא טוען שהשב"כ לוחץ עליו לאשר מיידית כל בקשה של הפלשתינים כי 'אחרת יהיו מהומות'".

כל המרואיינים שאיתם שוחחנו דיברו על עתניאל שנלר כאחראי לאי פרסום הדוח. פנינו לח"כ שנלר שמצידו ניסה להציג תמונה שונה מאוד מזו שהצטיירה מדבריו של ח"כ אורלב:

"אני עמדתי בראש ועדת המשנה לענייני ביטחון בתוך הוועדה לביקורת המדינה, בשעה שזו דנה בדוח האמור. אני שלם לחלוטין עם ההחלטה שקיבלנו שלא לפרסם את עיקרי הדוח ועומד מאחוריה באופן מלא. ההחלטה התקבלה בוועדה שבה השתתפו חוץ ממני גם ח"כ זבולון אורלב וח"כ אמנון כהן וקיבלנו אותה יחד פה אחד. עמדו בפנינו שני שיקולים. הראשון - למנוע את הרס העתיקות בהר הבית כפי שזה התבצע עד ליום פרסום דוח מבקר המדינה, והשני לשמר באופן מרבי את האחיזה המהותית של ישראל בהר.

"מצד כל מה שקשור להרס העתיקות ומחדלי הרשויות - טיוטת הדוח שהגיעה אלינו גרמה לשינויים רבים בשטח. הוקם גוף רגיש וחשוב של ועדת שרים לענייני הר הבית המתכנס בלשכת רה"מ ושום פעולה שמתבצעת היום בהר אינה מתבצעת ללא אישורו. הרשויות כולן - המשטרה, העירייה, רשות העתיקות וכל מי שקשור לנושא - עובדות כיום כולן יחד בשיתוף פעולה מלא ובצורה טובה מאוד בעיניי. חברי הוועדה התרשמו שהליקויים החריפים שהתקיימו תוקנו וביחס אליי אף לא נמנעתי מלעלות להר בעצמי ובחנתי במספר סיורים את השינויים בשטח. ראיתי שיש הישגים משמעותיים לדוח וההרס הסתיים.

"בשל רצוני לשמר את אחיזתנו בהר העדפתי לכסות את רוב חלקי הדוח למרות שבאופן אישי בתחילה תמכתי מאוד בחשיפתו. לא סוד הוא שיש פער בין הגדרת הריבונות בהר הבית לביטוי המעשי של אחיזתנו בו בשטח. יש גם פער בין הר הבית שבריבונותנו למעמדו בעולם הערבי. נגישות היהודים להר הבית גדלה משמעותית ולמרות שהיא רחוקה מלהיות כמו שאני רוצה ועדיין יהודים לא יכולים, לצורך העניין, להתפלל בהר הבית, יש התקדמות גדולה. כשמפרסמים דוח כזה שיש בו התייחסות להסכמים עם הוואקף, ממשלת ירדן ובית המלוכה במרוקו עלולים לשלם מחירים. בתחילה חשבנו כולנו שיש לפרסם את הדוח, אך ככל שנכנסתי יותר לעומקו של עניין הבנתי שאנחנו עלולים לאבד את הר הבית.

"דוח שיאמר שלישראל אין אחיזה בשטח בתחומים כאלה ואחרים לא יקדם את האינטרס הישראלי מול העולם הערבי. לכן, יש חשיבות גדולה לשקט בנושא הזה. הארכיאולוגים רואים זווית מאוד צרה של העניין. כך גם השב"כ אשר אינו רואה נכוחה את יחסי החוץ של ישראל עם העולם הערבי ומתמקד בהפרות סדר של ערביי ישראל. אנחנו שקלנו מכלול של שיקולים ובסופו של דבר הנימוקים לאי פרסום הדוח הטו את הכף".

הטענה של שנלר מעניינת: המלך עירום, אומר חבר הכנסת, אבל אם נגלה את זה לכולם הם עלולים לזלזל בו אפילו יותר. ימים ספורים לפני תשעה באב תשע"א, העניין של מדינת ישראל במקום שהוא ליבת הזהות והקיום שלה מעולם לא היה רחוק יותר.

נראה שתהיה זו טעות לתלות את התפוררות הריבונות על ההר בכשל טכני. באמת אין זה סיפור על ביורוקרטיה מסובכת, או על סמכויות שנופלות בין הכיסאות של המשרדים והפקידים שונים. גם לא מדובר כאן בסיפור על היעדר כושר מבצעי בתוואי שטח רגיש, או על חרדת ביצוע של נבחרי ציבור חסרי מעוף ואופי. ולא, גם אין זה סיפור על פחד מסיבוב נוסף של התלקחות במזרח התיכון, למרות שלעתים דומה כי נוח להשתיק את המבקרים בטענת הסל הזו.

מצער ככל שיהיה, הסיפור הזה מתחיל ונגמר במשבר זהות. נמק השיתוק מתפשט מהמקום שבו ישראל אינה יודעת להתמודד עם כובד המשמעות שההר מטיל עליה. היא אינה מסוגלת לשמוע את פעימותיו של הלב, ונראה שהיא מאוימת מההשלכה הנפשית של ההכרה בנוכחותו. המקום המזוהה אולי יותר מכול עם התמצית התרבותית והרוחנית שלה מטיל עליה מעמסה של ברית שתובעת הכרה ומחויבות. כי הפנים הזה, על מטעני הלא מודע הקולקטיבי העוצמתיים הטמונים בו, מאיים לה על 'השקט' ועל 'הנורמליות'.

על כן היא נמלטת מכל מה שתובע ממנה הכרה והכרעה. ועל כן היא נוקטת מדיניות של שב ואל תעשה. בהזיותיה היא רואה את צילו של ההר כאנשים ומשחררת עכברים שבתורם מולידים הרים. במבוכתה, היא אינה יודעת מה תרצה לעשות בהר לכשתגדל ומעדיפה לגלגל את החלטותיה הקשות הלאה, לעתיד לבוא עלום שבו הקשיים והאתגרים ייעלמו כבמטה קסם. רק בגורם אחד היא יודעת לטפל - במוכיחים בשער. אותם היא מוקיעה ומשליכה אל חצר המטרה כירמיהו. מדינת ישראל של 2011 לא יודעת ולא רוצה לדעת מה לעשות עם הר הבית. נוח לה לשתוק ולהשתיק.

מעבר לפעילות הוועד למניעת הרס עתיקות בהר הבית, הגורם הפרלמנטרי הראשון שהחל לפעול בנושא היה חבר הכנסת זבולון אורלב. בעומדו כיו"ר הוועדה לביקורת המדינה הוא ניצל את סעיף 21 לחוק מבקר המדינה והורה למבקר לחקור את המחדל המתמשך של הרשויות בהר. צוות מיוחד של המבקר עמל על הנושא במשך כשלוש שנים, נעזר בין השאר במחקריהם של עו"ד ברקוביץ ושל הארכיאולוגית אילת מזר, והגיש לכנסת דוח מפורט. דא עקא, שבהחלטה שערורייתית החליטה הוועדה לביקורת המדינה להטיל חיסיון על הדוח בתירוץ של "חשש לבטחון המדינה".

חברי הוועד נפגשו עם גורמים בכירים במערכת הביטחון כדי לברר על מה בדיוק מבוסס החשד. לתדהמתם התברר להם שהשב"כ דווקא תומך בפרסום הדוח. גם ראש המוסד לשעבר מאיר דגן הגיש חוות דעת שקבעה שאין שום מניעה לאכוף את חוקי ישראל על הר הבית ושגם ירדן מעוניינת בשמירת העתיקות על ההר. ברקוביץ מעיד שהוא נפגש עם נציג בכיר מאוד של השב"כ וזה אמר לו "השימוש בשיקול הביטחוני בסוגיה הזו הוא הורדה של הביטחון לזנות".

בשנת 2000 ניסו הפלשתינים להשתלט על דרך העופל באמצעות פתיחת בית קברות וקבורת מתים בשטח. גם כאן, מדובר באתר רב ערך שבו קיים מפגש של חומה חשמונאית עם חומה שבנה הורדוס. במעשה זה הייתה התרסה בוטה כנגד החוק: מדובר בשטח שהוכרז כגן לאומי, במקום שהוגדר כאתר עתיקות לשימור ובשטח השייך לעיריית ירושלים שלגביו מעולם לא נתקבלו אישורי קבורה. הוועד למניעת הרס עתיקות פנה למשטרה ודרש ממנה להפסיק מיידית את הקבורה במקום. המשטרה מצידה הודיעה כי לא תוכל להתערב בנעשה מחשש לפריצתן של מהומות דמים. הפלשתינים מצידם הגדילו לעשות והוסיפו לחפור קברי דמה רבים כדי ליצור אשליה של עובדה מוגמרת ובלתי הפיכה.

עו"ד שמואל ברקוביץ, היועץ המשפטי של הוועד ומחברם של ספרים בנושאי ירושלים והמקומות הקדושים, עתר לבג"ץ. המשטרה הודיעה שהיא לא יכולה למנוע קבורה בקברים הקיימים אך היא יכולה למנוע קבורה באדמה הבתולה. ברקוביץ מספר: "הודענו שזה לא מתקבל. באנו לפגישה אצל דיכטר שהיה השר לביטחון פנים. מולו ישבה כל צמרת המשטרה של מחוז ירושלים. אילן פרנקו אמר שהוא לא יכול למנוע את הקבורה, אבל דיכטר הבין אותנו וקבע בנחרצות שממחר בבוקר לא תתקיים עוד קבורה במקום הזה. מאז באמת לא נקברו שם מתים, והפלא ופלא לא היו מהומות ולא בטיח. ביקשו מהמשטרה לסתום את הקברים הריקים ושוב היא התחמקה בתואנה שמדובר ב'אזור רגיש'. רק שנתיים אחר כך, ב-2008, סתמה רשות הגנים חלק מהקברים והניחה רשתות פלדה מעל אחרים.

"זהו קשקוש מוחלט, המשטרה שמפחדת לעשות סדר בהר הבית מונעת הלכה למעשה בכל יום שישי ממאות אלפי מוסלמים מיו"ש להגיע לתפילה בהר הבית. הם גם מונעים מתושבי ירושלים שמתחת לגיל 45. רק כשזה מגיע לשמירה הפיזית על ההר פתאום הם לא מסוגלים".

את ההחלטה על הסתרת הדוח קיבלה ועדת המשנה לביטחון הפועלת במסגרת הוועדה לביקורת המדינה. פנינו לחברי כנסת המעורבים בפרשה כדי להבין מה ראו על ככה ומה הגיע אליהם.

אחד מחברי הכנסת המעורה בנושא מסביר: "השב"כ לא התנגד לפרסום הדוח. ההתנגדות המרכזית הייתה מצד המשטרה וזאת מסיבה פשוטה. המשטרה עושה עסקות שקטות עם הוואקף. היא מוכנה לקנות שקט בתמורה לכך שהיא נותנת לוואקף לעשות בהר הבית כבתוך שלו, ולכן היא מוכנה להעלים עין מהפרות בוטות של חוקי התכנון והבנייה. הדיל פשוט: עצימת עיניים תמורת שקט. גורם נוסף הוא מזכיר הממשלה צביקה האוזר שמתנגד לחשיפת הדוח מטעמים אלו בדיוק. גם הוא רוצה שקט תעשייתי. התירוץ שלהם הוא שהפרסום יפגע ביכולת המבצעית של המשטרה ויחשוף את דרכי הפעולה שלה, ולא ראוי להעלות לסדר היום הבינלאומי את מה שמתרחש בהר".

זבולון אורלב היה חבר בוועדה שקיבלה את ההחלטה. בשיחה עם 'מקור ראשון' הוא מספר: "לצערי לא הצלחתי לשכנע את חברי הוועדה שאין כל סודות מדינה בדוח, ושלא רק שלא עלול להיגרם נזק אלא שתהיה תועלת בפרסום חלקים נרחבים של הדוח. צריך לזכור שיש הסכמה בינלאומית רחבה בעניין שמירת עתיקות ושמירת החוקים בענייני עתיקות, ולכן ככל שמדינת ישראל תפרסם ממצאים של מוסד ממשלתי מוכר ומכובד כמו משרד מבקר המדינה, הרי שהמוסלמים יזכו לגינויים רבים בקהילה הבינלאומית ומדינת ישראל תוכל לנהל קמפיין גלוי ולא לעבוד בדרכים עקלקלות. לדעתי יש לשים את הדברים על השולחן ולהראות כיצד הפלשתינים מתנהגים בברוטליות כלפי מקום עם ערך בינלאומי והיסטורי גדול ביותר".

ולא הצלחת לשכנע את עתניאל שנלר בנימוקים הללו?

"לצערי הייתי חלוק בדעותיי עם עתניאל שנלר. הדוח חשף ליקויים קשים בכל הנוגע לפיקוח ולאכיפה על ההר, והצביע על היעדר התיאומים בתוך זרועות הממשל הישראלי בעניין הזה. עם זאת, צריך להוסיף ולהעיר שמאז קבלת הדוח ניכר שינוי בשטח. לדעתי הוא הראה לגורמים שהם מסוגלים לקבל החלטות".

בנושא זה גם ברקוביץ מסכים: "חשוב לומר שעם התחלת החקירה של מבקר המדינה על פעולות הרשויות בהר הבית חל שיפור משמעותי בפיקוח. יש יותר נכונות לשתף את רשות העתיקות בעבודות מסיביות על ההר כמו תיקון הרטיבות בכותל הדרומי או תיקון הסדקים בכותל המזרחי. הפקחים של העירייה עולים מפעם לפעם לביקורת בהר. עדיין יש שני טרקטורים קטנים שעובדים בהר ויש משטחים עם חומרי בנייה עצומים בשער הרחמים. אנחנו יודעים שיש תוכנית סודית של המוסלמים להפוך את הר הבית למשהו דומה למכה ומדינה, לאתר מוסלמי ענק, על-ידי הקמת מסגדים מעל ומתחת לאדמה, ומקווים שזה לא יתרחש".

הלאה, ביולי 2007 פנה הווקף המוסלמי לרשות העתיקות ולמשטרה בתלונה על קצר חשמלי באל-אקצה ובכיפת הסלע. הווקף דרש אישור דחוף להטמנת כבלים חשמליים באדמה שבה שכנו העזרות של בית המקדש. בלחץ הזמן שנוצר לא הספיק מנהל רשות העתיקות לברר את הנושא לעומקו ולדרוש מהם להציע אלטרנטיבות נוספות כמו עמודים של חשמל עילי. המשטרה הפעילה לחצים להשגת אישור מזורז והוא אישר את החפירות.

הפלשתינים חפרו שתי תעלות באורך כולל של למעלה מק"מ, בעומק ממוצע של מטר ומעלה. מהתעלות הוצאו כ-400 טון עפר רווי בממצאים ארכיאולוגיים נדירים והושלכו במזבלות. ברקוביץ מספר: "רשות העתיקות התפארה בכך שהיא פיקחה על הנעשה. העבודות נעשו בלילות והם הציבו פקח עם פנס מול כף הטרקטור. זהו לעג לרש, כי כשהכף פוגעת בחרסים היא מפרקת אותם לפירורים. אי-אפשר למנוע את זה, ובטח כשעובדים בלילה. בשורה התחתונה נגרם שם נזק אדיר. גם המועצה לארכיאולוגיה מתחה ביקורת חריפה וקבעה שאסור לעבוד בהר הבית עם טרקטור אבל זה לא עזר".

על-פי ברקוביץ, המחדל הוא בראש ובראשונה של הממשלה: "אין בממשלה אבא להר הבית. אין גורם אחד שמנהל את פעילות הרשויות בהר ולמעשה אין אוטוריטה. כתוצאה מכך לא רק שמתרחשות תקלות, אלא שגם לא מתקבלות ההחלטות הנכונות, או שאלה מתקבלות בדרגים נמוכים ולא מקצועיים. בשנים האחרונות הר הבית הפך לתחום אחריות של מזכיר הממשלה. במהלך העבודה שלנו פגשנו את ישראל מימון, את עובד יחזקאל ואת צבי האוזר. כל אחד מהם אמר לנו: 'אני לא מבין בזה, תנו לי כמה חודשים ללמוד את הנושא'. אני לא מבין מה הקשר בין מזכיר הממשלה להר הבית. בעיניי זה ביטוי לכך שממשלת ישראל לא החליטה מה היא רוצה לעשות עם הר הבית. מבחינתה אם אף יהודי לא נהרג או נפצע שם אז הכול בסדר".