השופט: עודד מודריק, סגן נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב

המועד: יום שני, 2.1.12, שעה 08:30

הנושא: תיקים שונים

עתירה מינהלית, תזכורת בתיק פלילי והוכחות בתיק פלילי - כולם נקבעו לשעה 08:30, אבל עודד מודריק נכנס רק ב-08:50. אחרי שהוא מעגן הסכמה דיונית בין הצדדים בתיק הפלילי שנקבע לתזכורת, הוא מתפנה לעתירה המינהלית של עובדת מנפאל השוהה בארץ שלא כחוק וטוענת שקיימת סכנה לחייה אם תוחזר למולדתה.

מודריק, שקרא היטב את העתירה ואת תשובת המדינה, בקיא בכל פרטי-הפרטים של התיק ויש לו דעה נחרצת: "אולי תשקול את העתירה", הוא אומר שלא לפרוטוקול לבא-כוחה של העובדת. "אין לה שום יסוד. זה פשוט בלתי אפשרי - להפוך את בית המשפט לכלי להמשך השהייה בישראל. לא מרחפת עליה שום סכנה. היא הייתה בנפאל ב-2004, הכפר לא נחטף, כל המשפחה שלה שם ורק עליה מרחפת סכנה?" עורך הדין טוען שיש מסמכים ומודריק מגיב: "אלוהים יודע מאיפה הם באו. אני לא יותר חכם מה-RSD [היחידה לטיפול בפליטים במשרד הפנים], אני לא מחליף את שיקול דעתם. אני אוכל לתת פסק דין ואחייב אותה בהוצאות, וזה לא נוח כשמדובר בעובדת זרה שוודאי אינה משופעת באמצעים".

"זה תירוץ מצוץ מהאצבע"

עורך הדין טוען שהביקור ב-2004 נעשה תמורת תשלום שהבטיח את שלומה של מרשתו, אך מודריק לא קונה: "זה תירוץ מצוץ מהאצבע. למשפחה שלה יש ערוץ תקשורת ישיר לארגון שחוטף והיא אמרה שתבוא לשבוע ותשלם 50,000 רופי כדי שתצא בשלום? או שאדוני מיתמם או שאדוני תמים. ואז מדינת ישראל צריכה לארח אותה. אני אתן לאדוני להתבטא, אבל זה יתבטא בהוצאות. משלמים כסף לאיזה ארגון - ישלמו כסף גם למדינת ישראל על-כך שמשתמשים בצורה כזו בבית המשפט".

אחרי כמה דקות של התייעצות עם מרשתו, חוזר עורך הדין ומודיע שהוא מוחק את העתירה אבל מבקש לתת לה שלושה חודשים עד שתצא מהארץ. המדינה מתנגדת ודורשת שתצא בתוך עשרה ימים, ומודריק מסביר: "אני לא משרד הפנים. אני לא מחלק אשרות. יש לנו צו ביניים [נגד גירושה] - נאריך אותו בשבועיים-שלושה". לבסוף מודריק מוכן ("אני אפילו לא יודע על סמך מה", הוא מעיר) לתת לה שלושה שבועות, אבל הערה קטנטנה של עורך הדין מקפיצה אותו.

עורך הדין מבקש לרשום שהעתירה נמחקת בלי לפגוע בזכויות מרשתו. מודריק: "אז מה, תגיש מחר שוב את העתירה?" עורך הדין אומר, בקול שכמעט אינו נשמע, שאולי ברגע האחרון יגיש עתירה נוספת בטענה שמרשתו לא הספיקה להתארגן. מודריק שומע ומגיב במהירות הבזק: "אני כבר רואה לאן זה הולך. ההצעה שלי לא קיימת. מעכשיו זה שתסכימו לדחיית העתירה ולא למחיקתה. הרי אמרת שבעוד 20 יום תגיש עוד עתירה. משרד הפנים ובית המשפט אינם כלי משחק בידיה". עורך הדין מבין ששגה קשות: "אני אסכים גם לדחייה, ושאדוני יתן 30 יום". מודריק: "זה לא עניין למו"מ וזה לא מסחר. נציגת המדינה אומרת עשרה ימים, אמרתי שנכפיל לשלושה שבועות כדי שתוכל להתארגן. אולי לא אגיד בקול רם את מה שאני מבין, את מה שבאמת יקרה".

"תמשיכו לריב בחוץ"

התיק הבא הוא דיון מוקדם בכתב האישום נגד העבריין ריקו שירזי, המואשם בעבירות מס של מיליוני שקלים ובהלבנת הון של עשרות מיליוני שקלים. הסניגור, משה שרמן, מגיע רק ב-09:15 ותולה את האיחור בגשמים. הוא גם לועס מסטיק, ולהערתו של מודריק מסביר שזהו מסטיק רפואי - אבל לבסוף מוציא אותו מפיו.

זו רק ההקדמה למופע אימים של שרמן, שרשות המיסים דורשת שיעיד מטעמה במשפט. הבעיה איננה כל-כך עם שרמן, שמבקרים ותיקים בבית המשפט אומרים שפשוט נהג כדרכו, אלא עם הפסיביות של מודריק. כאשר שרמן גבה הקומה ורחב הגוף מתחיל לצעוק על התובעת, דנה אמיר מרשות המיסים (שנראית בערך חצי ממנו), מודריק כמעט שאינו מתערב. הוא אומר בטון רך: "אדוני, מספיק עם הדברים האלה, אנחנו בתיאטרון". כאשר אמיר אומרת שמספר הישיבות בתיק תלוי בחקירה הנגדית של שרמן, מודריק דווקא מחמיא לו: "הוא עושה הרבה רעש, אבל לא חוקר ארוכות. למרות שהוא טוען שהוא לא מבין במיסים, הוא מבין הרבה מאוד".

שרמן ממשיך להשתלח באמיר, שמצידה משתדלת מאוד לא להיגרר אחריו. מודריק מנסה להרגיע אותו, ללא הצלחה. שרמן אפילו עובר לעלבונות אישיים, כאשר הוא מזכיר שמצד אחד יש לו 28 שנות ניסיון, ומצד שני - "אני לא יודע מתי היא [התובעת] ניהלה תיק בכזה היקף". שרמן ממשיך לצעוק, ורק אז מודריק מתערב: "אתם סיימתם, תמשיכו לריב בחוץ" - הערה שלא עושה על שרמן שום רושם.

"הוא ישב על דוכן העדים ולעס"

בין היתר טוען שרמן, כי לא ברור האם כל עדי התביעה יופיעו כאשר יזומנו. מודריק מתייחס בחיוך להערה החמורה הזאת: "כבר יש לך אינדיקציה לזה מהקליינט?" כעת שרמן גם לא נותן למודריק עצמו לדבר, והלה מסתפק שוב בהערה מחויכת כאילו היה משקיף מהאו"ם: "עכשיו אני מבין למה זה יקח יותר מ-15 ישיבות". רק כאשר מודריק מנסה להסביר מה הם אילוצי היומן שלו ושל יתר המחלקה הפלילית, ושרמן נכנס לדבריו בפעם המי-יודע-כמה, הוא עושה סדר - תוך השוואה בלתי הוגנת בין שרמן לאמיר: "אני נתתי רשות לדבר? די, שמעתי אתכם, עכשיו זה תור ההחלטה שלי". שרמן ממשיך להתווכח, תוך שהוא מתקרב לדוכן, אפילו לאחר שמודריק מכתיב את ההחלטה ולפיה יקבע מועדים בכפוף לתיק גדול אחר שאמור להגיע לבית המשפט. מודריק מגיב שוב בחיוך: "איזו התמצאות בפסיקה, יוצא מן הכלל".

בשולי הדברים: הדיון הבא, העוסק בעבירות צווארון לבן, מאפשר למודריק הזדמנות להפגין גם זיכרון מצוין וגם חוש הומור. עד התביעה מדבר על אדם בשם בומבכר ומודריק מעיר: "אני זוכר את בומבכר. הוא העיד בתיק אחר, תיק צברי [עבירות ניירות ערך בשנות ה-90]. הוא די התעצבן שהביאו אותו [משווייץ] לכאן להעיד, אמרתי לו שיהיה בסדר, שיטייל יומיים בישראל. יום אחד הוא ביקש 10 דקות הפסקה, ירד למזנון וחזר עם ערימה [מודריק פושט את ידיו] של שוקולד. חשבתי שהוא הולך לחלק לכולם, אבל הוא ישב על דוכן העדים ולעס. איך אני יכול לשכוח את בומבכר".

השורה התחתונה: שופט בעל בקיאות עצומה בפרטי התיקים שלפניו, המדלג בקלות מעניין לעניין תוך מתן מלוא תשומת הלב לכל תיק. שם לב במהירות ל"בור" שפתח עורך הדין בתיק של גירוש העובדת הזרה והגיב בהתאם. בתיק שירזי פעל בצורה מעוררת תמיהה, כאשר איפשר לשרמן להשתולל, להטיח האשמות במדינה ואף לשגר עלבונות אישיים לעבר התובעת - ללא תגובה ממשית מצידו של מודריק. מזג שיפוטי רך מדי הוא בעייתי לא פחות ממזג שיפוטי קשה מדי.

יעילות: 9.

מזג שיפוטי: 6.